חינוך מנזרי

את שנות התיכון שלי העברתי במנזר.

חינוך נוקשה,

הרבה אידיאולוגיה על חשבון בריאות הנפש,

כמה צלקות עמוקות בעור.

בתור תלמידה מְרַצָּה ומצטיינת,

עמדתי בגבורה ובמחיר שנות ילדותי

בחמש יחידות מתמטיקה, פיזיקה ואנגלית,

שהעניקו לי את היכולת שאין לזלזל בה

לעזור לבתי המתבגרת בשיעורי הבית באופן חלקי.

אחד הדברים אותם למדתי שם

הוא כי תפקידו של הגוף הוא לשאת את החלק החשוב –

הראש –

משיעור לשיעור.

את הידע האינטואיטיבי שלי קברתי עמוק בבטן

לוחשת לו – ששש.. אל תפריע – בכל פעם שהוא העז לדבר.

בתמורה, כאבי המחזור שלי חגגו,

וכאבי ראש עזים ליוו אותי מעת לעת.

בכל פעם שהייתי עצובה

נהגתי כפי שלימדוני מורותיי

וסקרתי את רשימת הסיבות לפיהן עלי להיות שמחה.

החיים בסדר, המבחן בפיזיקה עבר סביר,

האוטובוס דוקא לא איחר.

היות ולא מצאתי סיבה אמיתית לעצב,

הגעתי למסקנה המתבקשת

שמשהו בקריאת המציאות שלי משובש

מה שהוליד עצב נוסף, לא פתור,

ודימוי עצמי מתנמך והולך.

חלפו כ"כ הרבה שנים מאז.

גדלתי, טופלתי, עמלתי, כאבי המחזור והראש הפסיקו לצעוק,

גם הדימוי גבה.

אבל איכשהו, עדיין,

כשבא גל של עצב

אני מתנהגת כמו פרח-הנזירה של אז,

סוקרת את רשימת הסיבות

רק אחר כך נזכרת:

רגש זו רק אנרגיה שמבקשת מקום.

כשהוא מקבל מקום מכל הלב, הוא מועצם, נחלש, מתחלף ברגש אחר.

לעומת זאת,

[וכאן את יכולה להתרשם מידיעותיי הפיזיקליות המפליגות – ]

כמו בחוק השלישי של ניוטון –

כל דבר שמתנגדים אליו – מתנגד חזרה

ככה שבכל פעם בה אני לא מוכנה להרגיש

ולוחצת חזק חזק על דוושת הבלם של הרגש –

הוא דוחף אותי חזרה באותה עוצמה

ואז אבוד לי.

[קראו לזה אולפנה.

החינוך היה נוצרי].