רשימה חלקית של הדברים שנגמרה לי הסבלנות אליהם:
- תירוצים.
- אנשים שלא לוקחים אחריות על החיים שלהם, ובכללם אני.
- סיטואציות בהן אני יודעת שיש בעיה, יודעת מה הפתרון,
אבל פשוט לא מבצעת אותו כי אני עסוקה בלהרגיש לא-נעים או לא-יודעת-אם-מותר-לי-להשקיע-בעצמי -ככה
או מה-יגידו או כל-מיני-דברים-כאלה. פשוט נגמר לי, נגמרה לי הסבלנות לזה. - אנשים שמתנהגים בדיוק כמוני בפסקה הקודמת, מתחבאים מאחורי תירוצים ולא פותרים לעצמם את הבעיות.
ברור שאני מתעצבנת עליהם. הם שמים לי מראה להתנהגות שלי עצמי. אוף. אוף. - אנשים שחושבים שמותר להם לשפוך עליי את כל הזבל שלהם ובהצלחה לי.
ואיך אגיד את זה בעדינות? יש משהו מאוד לא נוח בלהיות כל כך חסרת סבלנות.
זה לא האופן שבו התרגלתי להכיר את עצמי בעשורים האחרונים.
זה לא הדימוי שלי.
זה לא הדימוי שלי בעיני עצמי.
זה לא עוזר לי להרגיש לא נוח עם חוסר הסבלנות הזה, ולא עוזר לי להבהל מכמה שאני חסרת סבלנות.
אבל זה מה שיש עכשיו. אני גם חסרת סבלנות וגם מתבאסת על זה ולא מכירה את עצמי. תענוג איתי.
חוסר הסבלנות הזה משקף לי כמה שנים חייתי ברמות גבוהות של ויתור עצמי,
ואמרתי לעצמי משפטים כמו: “לא נורא אני אסתדר… אני אתכווץ קצת, לא נורא…העיקר ש…”.
אז אני מסתובבת בבית עם חוסר הסבלנות הזה. האבק משגע אותי, אני חייבת לנקות פה.
נקיון זה קודם כל מוסיקה. אבל הבוקסה שוב לא פה. הבת שלי שוב לקחה אותה לטיול והשאירה אותי נטולת רמקול. אני שמה מוסיקה בטלפון.
זה כמובן מגביר את העצבנות שלי. איזה מן דבר זה לשמוע מוסיקה מהטלפון????
לוקחת את הדייסון. הוא לא באמת שואב. הוא כבר בן כמעט 7,
בעולם הדייסונים זה שקול לגיל 99, ואני יודעת את זה כבר כמה חודשים, ובכל זאת עושה כאילו הוא שואב.
חוסר כנות מעצבנת אותי, כבר אמרתי את זה?
אז עכשיו גם אין לי מוסיקה וגם אין לי דייסון וגם מלוכלך פה. ררררררררררררררררררררררררררררר.
ואז קורה לי משהו שלא קרה לי הרבה שנים.
אני נשכבת על הרצפה הקרירה (כבר אמרתי שהחמסין הזה ממש לא מתאים עכשיו?), נכנסת לגוגל, מזמינה בוקסה גדולה ומהממת וגם דייסון.
ככה.
מרוצה ומסופקת אני יושבת עם אבטיח.
חוסר הסבלנות שלי נעלם.
האבק עדיין פה.
מסתבר שהוא לא כזה מפריע לי.
*******************************
מוזמנת לכתוב אלי לכאן: office@einatlev.com.
כמו כן ניתן לעקוב אחרי הבלוג גם דרך קבוצת הווטסאפ השקטה הזו. להצטרפות לחצי כאן.
