הקורונה מעלה לי זכרון
של המתנה הופכת מתנה.
בעידן הפרהיסטורי של החיים שלי עבדתי כרכזת חינוך בקיבוץ.
אחת לחודש נדרשתי להתייצב בשער, 7:05 בבוקר
כדי לעלות על טרמפ להשתלמות במרכז.
זה הרגע לציין שהגנים נפתחים ב7:00 ובין הגנים לשער – 5 דקות הליכה.
היו לנו אז שני פעוטים -בשני גנים שונים
ועוד בטן.
כדי לצלוח את המשימה
נהגתי להשכים קום
לארוז אותם במעילים
ולהתייצב בגן עוד לפני 7:00
נשיקה חטופה, ריצה, ומתנשפת אני על הטרמפ.
בוקר אחד, אני בנוהל הרגיל
מתנשפת, נפרדת מהם בלחץ
רצה עם הבטן העצומה שלי לשער
מגיעה 7:06
סמס מצפצף. בקיבוץ השכן הגננות מאחרות לבוא
לכן הטרמפ מתעכב ב10 דקות תמימות.
דייייייייייייייי
מבואסת עד דמעות
מתקשרת לאיש שלי
יכולתי להיות עם הילדים בנחת!!
להפרד מהם כמו אמא אידאלית!
במקום זה אני כאן בשער, מחכה לי סתם כך
הוא מחייך אלי דרך הפומית
זה מאחורייך, הוא אומר
לפחות יש לך כמה דקות לעצמך עכשיו
תתפללי, תסתכלי על הירוק
כל כך יפה ליד השער
באחת הדמעות שלי מקבלות תפנית
באמת יפה כאן
