זה נוחת עלי בלי אזהרה מוקדמת.
תחושת ריקנות, אובדן מילים, אובדן דרך.
בוקר טוב גברתי, הגעת לגיל המעבר.
אני יוצאת לדרך עם הבלוג הזה בידיים רועדות.
לפרקים, אני לא יודעת יותר מי אני, מה אני חפצה לעשות בחיי, ולאן אני הולכת.
בתקופה האחרונה הקרקע נשמטת תחת רגליי שוב ושוב.
מחוזות בהם הרגשתי בטוחה ונינוחה מתפוררים.
הזהות המקצועית שטיפחתי בעמל רב כבר לא מתאימה למידותיי, ולא נוחה לי.
משהו בתפרים מגרד. כמו נחש לפני התנשלות, לוחץ לי.
עוצרת להתבונן על החיים שלי. זכיתי בחיים יפים, בזוגיות בריאה ובמשפחה אהובה.
ברי מזל שכמותנו, כולנו חיים, בריאים ושלמים גם בסיום המלחמה, המילואים של אהובי והגיוס של הבנים לסדיר.
אני אוהבת את העבודה שלי. זכיתי לטפח מקצוע ייחודי, ולאורך השנים נדמה כי הבאתי ברכה לעולם.
ובכל זאת, משהו נהיה לי לא נוח, לא במקום.
וגם כשאני כותבת את המילים האלו ממש, אני מרגישה לא במקום שלי,
ושהמילים יוצאות ממני לא אותנטיות, לא מדויקות, לא על מקומן.
כאילו אני לא מוצאת יותר מילים למה שמתרחש לי בלב,
ומה שכן מצליח להכתב יוצא מוזר, עקום, לא קשור.
בשיחות המתמשכות עם חברותיי, אנחנו מגלות זו לזו תחושות דומות ומנסות, לשווא,
לאתר את המילים שיתארו את רגשותינו. כאילו הא"ב העברי כבר לא מספיק.
כאילו דרושה לנו שפה חדשה.
איפשהו, בחלק האחורי של המוח, יש לי זכרון עמום שכל זה קשור לאסטרוגן, סרוטונין וקורטיזול.
אני מודעת לכך שלקושי למצוא מילים יש הסבר הורמונלי, אבל כרגע לא ממש זוכרת מהו.
אולי תמונה תסביר זאת טוב יותר:
בתקופה האחרונה יש וויז'ן שחוזר על עצמו בכל פעם בה אני עוצמת עיניים.
זה לילה מלא כוכבים.
אני על ספינה בלב ים.
זו הספינה שלי.
אנחנו שטות צפונה.
אבל לפתע נשמעת צפירה, וההגה מסתובב ימינה.
זה קורה מעצמו. אין לי שליטה על זה (והאמת, אני אפילו לא מנסה להיאבק).
הספינה פשוט משנה אזימוט.
היא יודעת מה היא עושה.
אני ניצבת על הסיפון ויש לי תחושה ברורה שהספינה שלי יודעת מה היא עושה,
שיש תבונה גבוהה ועוצמתית שמנווטת את דרכי, והיא לוקחת עכשיו כמה מעלות מזרחה.
אני לא יודעת מה יש שם, במזרח.
אני לא יודעת מה כבר לא התאים בשייט צפונה.
אבל אני מתמסרת.
ההתמסרות מביאה איתה אי-נוחות קלה
(זה היה אנדר סטייטמנט!! רוב הזמן אני לא נושמת:-😣).
כמו שתי הוויות שפועלות במקביל,
יש בי חלק שסומך על הספינה.
יש בי חלק שזוכר שזה כבר קרה לי (גם אם הפרטים מטושטשים).
יש בי חלק שסומך על השינוי, שיודע שמה שקורה עכשיו – קורה לטובתי העליונה.
ובו זמנית, חלקים אחרים בתוכי מבוהלים עד מוות.
לאן אני שטה? לאן מועדות פניי? מה יש שם, בכיוון אותו הספינה מחפשת?
הוויז'ן חוזר על עצמו שוב ושוב,
ובינתיים דברים בתוכי מתפרקים.
קמה בבוקר עם תחושה תפלה בפה.
משהו בחיים, באופן בו אני ממוקמת בהם,
משהו באיך ובמה שאני עושה בעולם כבר לא ממש טעים לי.
זה גם לא לא טעים, זה פשוט תפל.
אני לא מצליחה לשים את האצבע על הנקודה.
בא לי לשנות כיוון? מה עוד אני יכולה ויודעת ורוצה לעשות בחיים האלה?
מה עוד מסקרן אותי לחקור?
הכל מרגיש סמיך, כאילו אני בתוך ערפל כבד.
אני מרגישה קטנה, נלעגת, מגוחכת.
כאילו חשבתי שאני מבינה משהו בכלל. פתאום, כל העשיה המקצועית שלי נראית עקומה.
אני שמה לב לקולות הללו שמגיעים – וחולפים.
כבר ביליתי איתם זמנים ניכרים בתקופות חיים אחרות; הפעם, אני יכולה להביט בהם ולנשום.
זה לא מרגיש כמו דכאון.
אני לא מרגישה חסרת יכולת.
פשוט הטעם, הטעם קצת אחר, וחוש הריח שתמיד כיוון את דרכי לא מתפקד עוד.
אז אני יוצאת לדרך עם הבלוג הזה,
מתוך תקווה שהכתיבה תסייע לי להתאמן על נוכחות בחוויה בה המילים הישנות לא עובדות יותר.
אני יוצאת לדרך עם הבלוג הזה בלי לדעת לאן זה ילך, וזה מרגיש מוזר ואפילו קצת מביך, ובכל זאת יש בי תשוקה לכתוב.
אולי משהו מכל זה יפגוש גם אותך; אולי נרגיש, לפרקים, שהחוויה קצת פחות בודדה, קצת פחות חשוכה.
אולי יימצאו לנו כתוביות לסרט החדש שמתנגן פה בשפה שמרגישה זרה עדיין.
יוצאת לדרך ומפחדת.
כרגע, אין לי קצה חוט מה יהיה הפרק הבא, והאם בכלל אצליח לכתוב פרקים נוספים.
בתור מי שאף פעם לא מפרסמת תכנית חדשה לפני שהיא יודעת איך תיראה התמונה הכוללת,
זה די אמיץ מצדי – ויחד עם הפחד עולה בי גם חשק. בא לי לנסות.
אני יוצאת לדרך עם תקווה לחקור את הקשרים בין אסטרוגן, קורטיזול, סרוטונין,
דופמין ושאר ההורמונים החביבים הללו, ולתת פשר, משמעות ואנחת רווחה לעצמי – וגם לך,
אבל בעיקר בעיקר לנסות לתמלל, לפרק ולהניח על הדף את המסע הזה,
לאתר דימויים מועילים ונותני תקוה,
להכיר בצמיחה הרוחנית שלנו ולהוסיף גם קצת הומור, אהבה ורגישות.
נתחיל…??
****************************
ניתן לעקוב אחרי הבלוג גם דרך קבוצת הווטסאפ השקטה הזו. להצטרפות לחצי כאן.
