יש דברים שמבינים רק בדיעבד.
למשל זה שפעם חשבתי שהשכל הוא זה שיודע.
למשל זה שכשהבטן היתה אומרת משהו אחר,
הייתי מזהה – ומשתיקה אותה.
למשל זה שלמידה = קוגניציה.
לאחרונה עצרתי קצת, להסתכל אחורה
בלי להבחין, משהו השתנה.
היום הידיעה שלי נמצאת ברקמות בגוף
נבנה לי אמון בבטן
ודרכי הלמידה שינו כיוון וערך.
הפעם, כשהתחלתי ללמד
איך לגעת בבטן
גיליתי שאני כבר לא מסוגלת להסביר קוגנטיבית.
לא בתור התחלה.
אז ביקשתי מהן לעצום עיניים ולהקשיב
לבטן המונחת לפניהן
לגוף המונח לפניהן
לאשה המתמסרת למגען.
לעצום עיניים
לתת לידיים להוביל
לסמוך עליהן שהן יודעות
מאיפה להתחיל, איך לגשת
איך לבקש רשות
יודעות לזהות דלת ממנה נכון להכנס, להתיידד
חשות כשהגוף מבקש אהבה, רכות, השתאות
תשומת לב, העמקה, תנועה, מנוחה.
יודעות לזהות את תנועת הצ'י.
הן עוצמות עיניים
הידיים שלהן מובילות
אני משתאה
זה עובד.
