לפני שנה הגשמתי חלום
וקניתי לעצמי פסנתר.
הייתי אז בת 42.
זה לא עובד כמו בילדות,
האצבעות נוקשות,
המוח מתקשה לקרוא תווים
מצאתי את עצמי מתמודדת, בו זמנית,
עם האצבעות הנוקשות,
עם השאלה הנצחית – איזה תו זה
ועם קול פנימי מפלצתי
שאומר לי
עזבי אותך,
את לא רואה שאת לא מסוגלת?
אני לא יודעת אם המורה שלי הבחין בדמעות שעצרתי
חוצבת באבן, תו אחר תו
כן, היו קפיצות התקדמות קטנות
רוב הזמן זה הרגיש תקוע.
היום, שנה וקצת אחרי
האצבעות כבר לא נוקשות
תווים אני עדיין מתקשה לקרוא
[עברתי לאקורדים, איזה עולם ידידותי]
המקצב פועם קצת יותר סדיר
אני מתבוננת על המפלצת הזו
רואה כמה היא פחדה עליי
פחדה שאשקיע את כל זה – ואכשל.
—
תמונה שקיבלתי לפני כשבוע:
אשה אוחזת תינוק
תינוק שהוא נס
נס החיים שלה, נס הזוגיות, נס האמהות
היא פגשה מפלצת ויכלה לה,
תו אחר תו חצבה בסלע
והנה הוא כאן
תינוק עטור ורניקס
—
אני מבקשת לזכור את זה
לזכור את התינוקות הניסיים, הפלאיים
להזכיר לעצמי לראות אותם
גם כשהמפלצות משתוללות.
—
את תמונת התינוק והאם הטריה לא אניח כאן
מצנעת הפרט
את הפסנתר, אפשר
