---

הכוחות הנשיים בסיפור גאולת מצרים

כתבתי דברים אלו לפני כשלוש שנים. מאז שנרצחה חברתי, דפנה מאיר, חזרתי אליהם ואל התובנות שבהם, ואני מרגישה שהן מפיחות בי חיים חדשים. אני מקדישה את המאמר הזה לזכרה, ובעבור כל הנשים היפות, האמיצות, המשתדלות, החזקות, החלשות, המחייכות והבוכות שבינינו.

אני זוכרת את היום בו מילות הפתיחה של ספר שמות הדהדו בתוכי אחרת. סיפורי התנ"ך עליהם גדלתי נצבעו בצבע שונה, ולפתע ראיתי בהם את מסע התעמולה המתוכנן היטב של פרעה, את הדרך המתוחכמת בה הפך קבוצת אנשים ממעמד גבוה לרמשים, את השעבוד שהתחיל במילים רכות והפך עבדות של ממש. ונבהלתי.

מצרים. בית עבדים. הכלא הגדול ביותר שידעה האנושות, שהיווה בסיס לדיכוי, להשפלה ולהשמדה בתולדות העמים. מקום אפל בו אדם הופך לעבד, רצונו הפרטי מבוטל, זמנו כלה והופך לשרשרת אינסופית של ליבון לבנים בעבודת פרך. אין לו כוח, זמן או חשק לחיות, לחשוב, להרהר, ליזום, לנשום. "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב, וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר",[1] ובשעת לילה הוא נופל על משכבו, תשוש ודואב.

מאז אותו יום עברו שנים. בכל שנה מחדש, מגיע פסח ואני מהרהרת שוב ביציאת מצרים וביציאת אירופה, במי שנותר מאחור ובמי שהצליח לצאת, ובקדושת החיים שפיעמה בשתי היבשות, נגד כל הסיכויים. בכל שנה שואלת את עצמי כיצד הייתי אני מתמודדת שם, בתוך הייאוש הנורא. כיצד הייתי אני מקדשת את החיים?

קדושת החיים

הדהוד למחשבותיי ושאלותיי מצאתי בסוגיה אהובה עלי במיוחד, ולאחרונה נתחדש לי בה דבר. הגמרא במסכת סוטה,[2] מביאה תיאור משולש ומופלא העוסק בקדושת החיים דווקא בתוך שעבוד מצרים, והיא בוחרת לעשות זאת בהדגשה של תעוזה ועשייה נשית.

התיאור הראשון עוסק בנשים היוזמות מפגש מיני בשדה:

דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים.

בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות  שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים,

ומוליכות אצל בעליהן לשדה

ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים …

וכיון שמתעברות באות לבתיהם.

 וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח …

והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד …

ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש…

וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן

ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גבן …

לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה…

וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן…

וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה …

בתיאור השני עוסקת הגמרא בזהותן של המיילדות, ובתוך כך מעירה:

"ותחיין את הילדים". תנא: לא דיין שלא המיתו אותן, אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון.

התיאור השלישי עוסק בעמרם ובתו:

"וילך איש מבית לוי". להיכן הלך?

אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו.

תנא: עמרם גדול הדור היה.

כיון שראה שאמר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אמר לשוא אנו עמלין!

עמד וגירש את אשתו.

עמדו כולן וגירשו את נשותיהן.

אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה!

שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות!

פרעה לא גזר אלא בעולם הזה ואתה בעולם הזה ולעולם הבא!

פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו, ספק אינה מתקיימת.

אתה צדיק – בודאי שגזירתך מתקיימת! …

עמד והחזיר את אשתו,

עמדו כולן והחזירו את נשותיהן .

מה המשותף לשתי האגדתות ולמימרה על המיילדות? איזה מסר ניסו חז"ל להעביר לנו בתיאורים המוחשיים  של נשות ישראל במצרים?

אני מוצאת בדברים שתי דרכי התמודדות עם מציאות של קושי וסכנת חיים.

דרך אחת, של הגברים – קמים עם שחר לעמל יומם, עובדים בשדה, נופלים למיטה בסוף היום, וחוזר חלילה. הדיכוי, האפליה, הייאוש, השגרה התובענית והשוחקת, האלימות והגזירות – כל אלו נוטלים מהם את טעם החיים. אין הם מבקשים עוד דבר, זולת לשרוד את היום, וכוח אין בהם ליצירה או לשמחה של מצווה. הביטוי החזק ביותר לכך הוא במעשה עמרם, המגרש את אשתו. הוא אינו מוצא טעם בחיי אישות ומשפחה, שהרי תוצאת המעשה – הבאת חיים לעולם – עתידה בין כה וכה לרדת לטמיון. הקו הישיר שהוא חוזה בין מעשה אהבה – הריון – לידה – המתת הבן, מעקר אותו מלכתחילה.

גם בתיאור הנשים הפוגשות את בעליהן בשדה, ניכרת פסיביות גברית. האקטיביות הנשית מזכירה אם המטפלת בבנה הפעוט: מאכילה, משקה, רוחצת, סכה.

הצד הגברי עייף, מיואש וחלש.

ואל מול החידלון הזה, מעלה הגמרא דרך אחרת. נשית.

כמה מילים על נשים

כמי שעסוקה בשאלות של מגדר, אקדים ואומר כי אני יוצאת מנקודת הנחה שכולנו, כבני אדם, מכילים את סך כל הקטבים, התכונות והאפיונים, שהרי בצלם א-לוהים נבראנו. עם זאת, כגברים וכנשים אנו מביאים לידי ביטוי חלקים שונים שבנו, אם בשל חינוך וחִברות, אם בשל מבנה פיזי או מוחי שונה. רבו המחקרים והתאוריות בדבר ביצים ותרנגולות ומה קדם למה, ולא אכנס כאן לעניין. מכל מקום, עדיין בעולמנו נשים חיות אחרת וחוות את העולם אחרת מאשר גברים.

מכאן אני יוצאת ורוצה לטעון כי הגמרא מתארת כוח מופלא של נשים שקשור, בעיניי, בחוויה המחזורית – הגופנית, הרגשית והרוחנית – הייחודית להן.

נשים מביאות חיים לעולם. יש בהן יכולת הולדה. נשים גם מכירות מוות, המתרחש בצורה מחזורית עם אובדן פוטנציאל הריוני בכל חודש מחדש. רירית הרחם נושרת והן מכירות את הדם מקרוב, ואינן נבהלות ממנו. חוכמתן המחזורית של נשים מלמדת אותן כי אחרי כל דימום וסתי תבשיל ביצית חדשה. מוות וחיים שלובים יחד זה בזה, ואינם נפרדים. נשים יולדות, חותכות את חבל הטבור ומוכנות להיפרד מיצור שעד כה היה בתוכן. הן למדות להמשיך לחיות בדיאלוג וגם בנפרדות מהיצירה שלהן, בלי לדעת לאן ימשיך הילד בחייו. כל אם עברייה חושבת גם על אִיום המוות בעת הלידה (בייחוד אם היילוד ממין זכר, בבחינת 'כל הבן היילוד, יתגייס בעתיד לצבא'). עבור נשים, חיים ומוות הם חלק ממעגל שלם, ובכל רגע משהו בו קמל, משהו חדש צומח.

אולי בשל כך, נשות מצרים אינן נכנעות לגזירות פרעה, ויוזמות סדרת פעולות אקטיביות. הן משתמשות בהזנה, במגע, בתמיכה ובפיתוי – ויוצרות חיים חדשים. הן אינן נרתעות מלידה בתוך בית העבדים, בתוך האופל. משהו בהן מחזיק באמונה כי במשך תשעה חודשים העולם עשוי להתהפך, ומשהו חדש יתחיל. בעקשנות מרובה שואלת מרים את אביה עמרם: מי אמר לך שגזירתו של פרעה אכן תתקיים? מי נתן לך את הרשות לחזות את העתיד מתוך ייאוש?

היוזמה של הנשים היא לא צפויה. היום אולי יאמרו: חצופה. הן משתמשות במיניות, הן יוצרות מניפולציות – כלפי הייאוש של בני זוגן, כלפי ציוויי פרעה. הן מעזות פנים. הן הרות, יולדות, מיילדות ומחיות את הילדים. גם כשתופסים אותן, הן ממציאות תירוצים וממשיכות ליילד. הן מצליחות להחזיק בכוח החיים ולעורר את האהבה.

והקב"ה משתף איתן פעולה, מגבה אותן ומחזק את ידיהן.

הוא מזמן דגים קטנים, הוא משמש כמיילדת ומשפר את הוולדות. הוא מעניק לתינוקות שמן ודבש ומזין אותם.

ואז מגיע שיא השיאים.

מצרים באים להרוג את התינוקות. התודעה הגברית צדקה. אכן, יש סוף רע לסיפור הזה. אכן, לא היה כדאי. אני יכולה לדמיין את אותם גברים שחוחים ומזיעים, מרימים עיניים ורואים מרחוק את מרכבות מצרים. את הבהלה בעיניהם, את הייאוש. את הכאב. את הזעקה האילמת.

אבל כאן בורא עולם נכנס שוב לתמונה.

לתינוקות נעשה נס, והם נבלעים בקרקע. ובאים שוורים וחורשים על גביהם. דמיינו את זה רגע – איזה תינוק יכול לשרוד כשהוא טמון (שלא לומר קבור) בקרקע ושוורים חורשים בה?

מסתבר שהכוח הנשי טמון גם באמא אדמה. לאחר שהמצרים הולכים, כוח החיים פורץ שוב. התינוקות מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, כמו נבט ירוק ורענן.

לקראת סוף הסיפור, הגמרא מוסיפה משפט אחד:

וכשנגלה הקב"ה על הים – הם הכירוהו תחילה.

ולא בכדי. מי שהורתו ולידתו מתוך אמונה, יכול לראות את הקב"ה גם כשהוא עומד על שפת הים ומרכבות מצרים מאחוריו.

אמונת הנשים ניצחה.

ראשית צמיחת גאולתנו

כשאגש השנה לליל הסדר, אחשוב שוב על אותן נשים צדקניות שבזכותן יצאנו ממצרים. אחשוב על אותו כוח חיים חזק הפורץ גם מתוך אובדן, ועל הגאולה שהוא מביא לעולם. אחשוב על כל מה שיש לעולמנו ללמוד מיישות נשית עיקשת ומאמינה.

אחשוב גם על אלו שראו דרך מסכי הקושי והשְחור את אור ה' מלמעלה. אלו שהעזו לקדש את החיים גם במקומות בהם קשה לחיות. שיזמו משמעות. שהעזו למרוד בסמכות, שהעזו לשאול שאלות. שהעזו ליצור מגע, חמלה ואהבה, שהעזו ללדת ולהמשיך.

ואבדוק כיצד כל אלו מתרקמים בתוכי.

*ציטוט הכותרת מתוך שירה של רחל חלפי, צמיחה. המאמר צמח מתוך דיון ביום לימוד פתוח במדרשת עין הנצי"ב.