גאולה וטיפול

את חטאיי אני מזכירה היום.
לפני שנים רבות הנחיתי קורסי הכנה ללידה בתנועה.
קורסים די מוצלחים, יש לומר, ובסופם לידות טובות ומעצימות.
יום אחד, בעודי מתלבטת אם לפתוח קורס חדש,
קיבלתי הודעה מאשה שגרה במרחק שעתיים נסיעה מכאן.
היא רצתה להצטרף.
ובכן. מדובר על מרחק ש ע ת י י ם . חורף, גשם,
הכביש לכאן היה רחוק מלהיות סימפטי.
הנסיבות המקלות הללו מכסות במקצת על התנהגותי המביכה, ובכל זאת:
נהגתי בפטרונות והודעתי לה שאין מצב,
אני לא מקבלת לקורס אשה בהריון מתקדם,
שתיסע במשך 7 שבועות בשעות הערב המאוחרות את כל הדרך המשובשת הזו
שעתיים הלוך שעתיים חזור
כשיש קורס דומה קרוב אליה הביתה.
בסופו של דבר לא פתחתי עוד קורס, הזמן חלף ושכחתי מזה.
כעבור יותר משנה היא כתבה לי חזרה,
שהלידה עברה בשלום, ושהיא יצאה ממנה חזקה ובריאה
חרף אנשים כמוני, שנהגו בפטרונות וניסו לומר לה למה היא מסוגלת ולמה לא. 

אני זוכרת שישבתי מול המסך והתביישתי עד שורשי השיער.
הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות,
ואני, במקום לבדוק איתה למה היא רוצה להגיע דוקא לכאן,
מה חשוב לה ללמוד ועד כמה היא מודעת למרחק ולמאמץ הכרוך בזה –
פשוט הודעתי לה שהיא לא יכולה לבוא.
דמיינתי אותה נוהגת בכבישים המפותלים לכאן,
ולא העליתי בדעתי שעבורה זו יכולה להיות חווית מסוגלות ולא חוויה מתישה.
התנצלתי מעומק הלב,
ואני עדיין מתנצלת בפניה.
גם כשנדמה לי מה כדאי ומה הגיוני,
אני לא באמת יודעת,
והדרך היחידה שלי לגלות זאת היא לברר מתוך כבוד רב. 

אני חושבת על הסיטואציה הזו בכל פעם בה אשה מגיעה לכאן
ואשכרה מנסה לתת לי את הכוח על החיים שלה;
מניחה בידיי את המפתחות לריפוי,
כמו אומרת – קחי, תמצאי מה קרוע ושבור, תתפרי מחדש, תחזירי לי מתוקן.
אני חושבת כמה קל להחליק לשם,
להשתמש בה כדי לחזק את פנטזיית ההצלה שלי,
שאני – הגדולה, היודעת, הכל-יכולה  י ע נ י ,
אוכל להושיע אותה – הקטנה, החלשה, השבורה. 

ואז עולה בי חיוך של בושה,
ואני נזכרת באשה האמיצה ההיא, בדרך נוף גלבוע,
בחורף החשוך, ובתחושת המסוגלות שלה – שלא ראיתי אז.
נזכרת בה ומחזירה את צרור המפתחות שהונח בידי –
כמו אומרת לה – זה שלך, ואת יכולה.
אני אשתדל בשמחה ללוות אותך שם,
לתת לך יד בתוך החושך, לחוות איתך את אי-הנוחות הכרוכה בגדילה,
להשקיע אנרגיה ותשומת לב בהתבוננות בדפוסים המעצבים של חייך.
אוכל ללוות אותך שם.
זה תפקידי – ותו לא.
בפרספקטיבה של זמן,
אני רק נקודה קטנה חולפת בחיים העשירים ומלאי ההוד שלך.
יד תומכת ברגע קשה,
ולא מתפרה מפוארת לתיקון פגמים שאינם פגמים כלל. 

אנשים קטנים יקטינו אותך,
אנשים גדולים יגדילו אותך.
את המשפט הזה קראתי פעם בפוסט של מיכל ברקאי ברודי,
והוא הולך איתי והופך את עולמי. 

אנחנו בפתחו של חודש החירות,
ומעבר לתחנונים הרבים על יציאת עזה,
אני מבקשת השנה לגאול ולהיגאל ממקום של ענווה, כנות, שותפות גורל
בחושך הגדול של יציאת מצרים, בתעלת הלידה של קריעת ים סוף,
ביחד, בתוך השבור והקרוע המבקש ריפוי, איחוי, חיים חדשים.
שיהיה לנו חג של גאולה עמוקה, מפתיעה, מדהימה,
מעבר לכל דמיון,
ושנזכה להיות חלק ממנה ולהרגיש מסוגלים,
להרגיש שהרווחנו אותה ביושר.