זו היתה שנה ג' בלימודי תואר ראשון.
גרתי בדירה שכורה עם שותפות,
למדתי באוניברסיטה + בתכנית נוספת בירושלים + עבדתי בשלוש עבודות.
ידעתי תחת איזה כובע אני מתפקדת ומה המשימות המוטלות על כתפיי בכל רגע נתון
בין יום ראשון בבוקר ליום שישי ב13 בצהרים – –
ותפקדתי כמו מכונה. מסיימת פרק, מתחילה פרק. מסיימת פרק, מתחילה פרק.
מתישהו לקראת סוף השנה,
אולי היה זה אפריל או מאי,
הלכתי למכולת השכונתית במסגרת הפרק "תורך לעשות קניות".
על המדרכה ישב פועל עיריה וצבע את האדום-לבן של המדרכות בצבע שמן.
זה היה יום שטוף שמש, מסוג הימים שבא לך להיות בחוץ, יום חם אבל לא מדיי,
ונאלצתי להפעיל מידה רבה של שכנוע עצמי כדי לא לעצור לידו.
רציתי לשבת שם.
רציתי לצבוע מדרכות באדום לבן ימים שלמים.
רציתי לעשות פעולה פשוטה כמו לצבוע מדרכות, בלי לרוץ לפרק הבא,
בלי מטלות, בלי לחשוב, בלי לחץ זמן.
משהו פשוט כזה, לצבוע אדום לבן בצבעי שמן.
במקום לעצור המשכתי למכולת.
בדרך חזור הוא עדיין ישב שם, ואני נאלצתי שוב להפעיל כוח רב כדי לא לעצור.
המשכתי ללכת.
באותו לילה שכבתי בחדר הצר שלי בדירת השותפות
והבנתי שהגעתי למקום מסוכן.
העמסתי על עצמי יותר מדי.
התודעה שלי עסוקה בלהתפצל לשני מקומות לימודים,
עבודות סמינריוניות, מבחנים ושלושה מקומות עבודה מאתגרים לא פחות, והנפש שלי על סף קריסה.
כך שהגעתי לישורת האחרונה של השנה הזו על אדי הדלק האחרונים,
ואז לקחתי שנת שיקום.
לא הייתי עשירה מספיק כדי לטוס לדרום אמריקה.
לקחתי תיק גדול, צררתי ערימת פקאנים בכיס, דחפתי שק שינה וספר שירה של לאה גולדברג ויצאתי לדרך.
באותה שנה טיילתי בארץ כאילו אני בחו"ל.
שוטטתי בין שדה בוקר למצפה רמון, ישנתי בשטח, אכלתי פקאנים ותפסתי טרמפים.
דאגתי לשאלות בסיסיות כמו – מה אוכל? איפה אשן הלילה? האם יש פה קליטה?
זה היה אדיר, ואחרי מנה גדושה של מדבר החמצן חזר לזרום בעורקים שלי.
***
מישהי סיפרה לי הבוקר שיש תנועה כזו של נשים
שבנו משפחות יפות וקריירות מפוארות
וכשהילדים סופסוף גדלים כל מה שבא להן זה ללכת להיות בריסטה או לשוטט בשדות.
פעם זה נראה לי כמו בזבוז מוחלט.
היום זה נראה לי כמו… כמו קרש הצלה.
כמו לטייל במדבר עם ערימת פקאנים בכיס אחרי שסיימת תואר.
כמו לשבת לצבוע מדרכות.
תראי אותי עכשיו.
אמא לילדים.
אשת מקצוע.
וכל מה שאני חולמת עליו הוא להוציא עוד כיכר לחם מהבילה מהתנור,
לרקוח כוסות תה יפות,
אולי ללמוד סופסוף להקציף חלב שיבולת לקפה.
חולמת לצבוע מדרכות.
בא לי לעצור.
לא בא לי לעשות יותר כלום.
לא לחשוב, לא להשתתף בישיבות הנהלה,
לא להתנדב, לא לחייך
לא בא לי לפגוש אף אחד
כל הלא בא לי הזה מבהיל אותי:
זה לא מותאם.
אני אמורה לאהוב את החיים היפים שבניתי בעמל.
אני אמורה לאהוב את שלל התפקידים שלי.
אני אמורה לאהוב את המשפחה שלי.
אם תתפסי אותי ביום טוב, אגלה לך שאני באמת אוהבת אותם.
אבל כרגע,
כרגע לא בא לי כלום.
איזה קול פנימי עיקש מתחנן שאעצור,
שאזנח כבר את כדורי הג'אגלינג בהם אני מלהטטת
ואלך לצבוע מדרכות באדום לבן,
או אשב מול החוף ואבהה עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד
פותחת את Air bnb ואת Google maps
מאתרת חופים יפים בעולם
ובתים יפים על החוף לגור בהם
המחשבות שלי כמו ציפורים נודדות
עפות אל חופים רחוקים
בהם לא אעשה דבר
מלבד לשבת על החוף ימים שלמים
אין לך מושג כמה המחשבות הללו מבהילות אותי.
יש כל כך הרבה מה לעשות.
וכל מה שבא לי זה להוריד את המעיל,
לבעוט במגפיים
לשבת על החוף ולא לעשות דבר.
האם מה שהיה לגיטימי כרווקה בת 24 יכול לקבל לגיטימציה גם בגיל 47?
האם מה שקורה לי כעת הוא תוצר של עומס, בדיוק כמו אז, בסיום התואר,
או שיש פה שינוי עמוק יותר?
עד כמה "מותר" לי לעצור?
מה יקרה כשאעשה זאת? אילו מערכות יקרסו בהיעדרי?
ואולי, מה שהכי מפחיד –
אילו מערכות יגלו שהן דוקא מסתדרות מצוין בלעדיי?
האם יהיה לי לאן לחזור?
העולם ממשיך להסתובב.
אף אחד לא יעצור ויחכה לי.
החרדה בוחשת לי בבטן,
וכל מה שנותר לי כרגע זה לנשום – לנשוף – לנשום – לנשוף.
איך זה אצלך?
נ.ב אני רוצה להודות כאן לAI שצייר עבורי את הציור הנפלא הזה וקרא את כוונותיי הלא-מודעות.
הרחוב בגבעת שמואל נראה אז קצת אחרת ואותו איש יקר לא צבע את הכביש אלא את המדרכה,
אבל אהבתי שאפילו האיש בציור עושה משהו לא מועיל.
איכשהו, האיש הוירטואלי הזה גורם לי להרגיש קצת פחות לבד.
**********************************
אני תמיד שמחה לקרוא תגובות. מוזמנת לכתוב אלי למייל: office@einatlev.com.
כמו כן ניתן לעקוב אחרי הבלוג גם דרך קבוצת הווטסאפ השקטה הזו. להצטרפות לחצי כאן.
