זה כמו יצר הרע – פרק 13

זה כמו היצר הרע.
בכל פעם הוא מתחפש למישהו אחר,
מגיע בחיוך חלקלק ומשכנע אותי שהפעם הוא צודק והנה האמת העירומה:
אני פשוט מקולקלת. ואם עוד לא גיליתי את זה עד היום – חכי חכי. זה תיכף מופיע בסיבוב. 

המילים הרעות שלו מוכרות לי היטב.
פגשתי אותן כשחוויתי דכאון אחרי לידה.
פגשתי אותן בכל פעם בה רציתי לעשות משהו טוב בעולם הזה.
פגשתי אותן עם כל וסת.
בכל פעם היתה להן תחפושת אחרת.
גם הפעם, הן התחפשו למילים שממש אכפת להן ממני:
הגוף שלך לא בנוי להתמודדות עם חיים אחרי הווסת, ואם לא תקחי לך עזרה חיצונית – ההתדרדרות תגיע בקרוב. 

ואני האמנתי.
הפרק בסדרה של ענת גורן, עליו כתבתי בפוסט הקודם, הצליח להבהיל אותי עד העצם.
עד העצם ממש. ליטרלי. השבוע, תוך כדי הליכת בוקר, מעדתי רגע –
ומה שעבר לי אוטומטית בראש זה שאני חייבת להזהר כי העצמות שלי פריכות. 

פריכות.

בחיי.
אני מתביישת לכתוב את זה.
העצמות שלי פריכות???? פריכות??????? אני עוד לא בת 48!!!!!

חזרתי הביתה מזיעה וכועסת, בעיקר על עצמי.
איך נפלתי בפח הזה? איך ההפחדות מפי טובי הרופאים הצליחו להשתחל לי לשכל?
ואז זה מתבהר.
זה פשוט יצר הרע. 

עכשיו, שלא תביני אותי לא נכון.
יש מצב שנטילת אסטרוגן היא רעיון לא רע.
אני לא יודעת. אין לי מספיק נתונים עדיין כדי להכריע בשביל עצמי,
ואני מקוה שאת תאספי נתונים שיסייעו לך לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורך.
אבל אני לא מוכנה ללכת מעכשיו עם פחד על עצמות פריכות, או להאמין שוב ללחישה הארסית הזו,
שאלוהים ברא אותי כאשה מקולקלת מן היסוד, ואם זה לא הגיע עד עכשיו – זה תיכף מופיע בסיבוב. 

מכל מקום,
קיבלתי לא מעט תגובות על הפוסט הקודם. כנראה שלא רק אני הלכתי מטולטלת.
ברשותן של גלית ורוויטל – אני מניחה כאן את המילים המאוד יקרות שלהן.
אדגיש שוב – אני באמת לא יודעת איך להכריע בסוגיה הזו.
אבל המילים שלהן מניחות כאן עוד אפשרויות, ואולי זה הדבר הכי חשוב שחסר לי כרגע.

רוויטל אריאל כתבה כך:

בא לי לשבת עם אישה בגיל המעבר, כמו עם היולדת, ולהגיד לה – את יודעת ללדת:
ללדת את התינוק שלך, או ללדת את האישה החכמה שאת.
רק את יודעת.
ואם מתוך זה את תעברי את המסע ותחליטי לשלב בזה את ההורמונים לתמיכה – נפלא.
ואם מתוך זה תבקשי אפידורל – נפלא.
רק לא לכתחילה. אל תתנתקי ממך, בבקשה. העולם זקוק לחכמה הנשית שלך.

וגלית דקל הפליאה לכתוב:

אני בת 60 השנה, כארבע וחצי שנים מאז שפסק המחזור סופית (זכיתי בו לשנים ארוכות).
אני לא נוטלת הורמונים, לא היתה לי כוונה מלכתחילה ואין לי כוונה גם להמשך.
כפי שאמרת נכון, הבריאה יודעת את יצירתה ואם בראה אותנו כפי שאנו אז אין סיבה שננסה להעמיס
על הגוף שלנו באופן מלאכותי את מה שאמור להפסיק להתקיים באופן טבעי.

אכן, הטלטלה הזו שהגוף עובר היא לא קלה. אך בעיני בסופו של דבר, זו הזמנה להתפתחות.
אנחנו לא אמורות להמשיך את החיים בקצב ובאופן בו התנהלנו עד כה,
אנחנו לא אמורות להמשיך להתעלם מכל החלקים בתוכנו שמבקשים תשומת לב, ביטוי וריפוי.
אנחנו מוזמנות להאט ולאפשר לעצמנו לעבור בשער הזה מתוך כבוד לעצמנו.
לתפיסתי, עד גיל המעבר הגוף שירת אותנו, את קצב החיים, גידול הילדים, פיתוח הקריירה,
פיצה והחזיק על מנת שנוכל לקיים את כל התפקידים.
בשלב חיים זה הוא מתחיל לאותת על מנת שנטפל בכל החלקים בתוכנו שהזנחנו.
לכן, כל התחלואים המוזכרים בתקשורת הם לא ברירת מחדל אלא לרוב תוצר של פער בין קול הנשמה לתנועה הארצית.
לפעמים התחלואים הללו הם כמו צלצול התעוררות ולפעמים הם הדרך לסיים את המסע.
הקושי של העולם המערבי בעידן המודרני לקבל את התהליך הטבעי של החיים רק מכניס יותר סטרס למערכת,
מעורר פחדים ומקשה על ההקשבה פנימה.

פעם, נשים שהזדקנו בשבט ישבו במעגל ותמכו בצעירים. כיום, אם הן ללא מזריקות בוטוקס,
לוקחות הורמונים וצובעות את השיער, החברה מתעלמת מהם.
זה ממש עצוב בעיניי.
אני בחרתי לקבל את עצמי על גילי בדיוק כפי שאני.
איני צובעת את שערי, לא הזרקתי חומרים לעורי וגם לא לקחתי הורמונים למיניהם, אלא מדי יום אני מקשיבה לגוף שלי שמשתנה ומבררת לאלו חלקים עוד לא נתתי מענה.

הבוקר כשעמדתי מול המראה יכולתי לראות את היופי ניבט מול עיניי ומבחינתי זה היה שווה הכל.
אני מודעת שהבחירה שלי דורשת ממני לעמוד יציבה ושקטה מול הקולות בחוץ וזה שיעור בפני עצמו.

ולשאלותייך, אני חושבת שבסופו של דבר הרבה תלוי בחיבור שלנו פנימה לנשמה ופחות לרעש לסבל שבחוץ (אולי קצת כמו שהתכוון בודהה).

***

בחזרה לעצמות שלי, אני מניחה עליהן ידיים ומבקשת סליחה.
מה שאנחנו חושבות על הגוף משפיע על התפקוד שלו,
ולעצמות שלי מגיע לא מעט קרדיט, ובוודאי לא מחשבות פריכות. 

*********************

מוזמנת לכתוב אלי לכאן: office@einatlev.com.
כמו כן ניתן לעקוב אחרי הבלוג גם דרך קבוצת הווטסאפ השקטה הזו. להצטרפות לחצי כאן.