או מיי גוד – פרק 10

זוכרת שכתבתי לך שנעלם לי הדופמין?
זוכרת שכתבתי שאין לי חשק,
שאני לא רוצה יותר לעשות כלום,
שכל מה שבא לי לעשות זה לשבת על שפת הים ולבהות ולבהות ולבהות?

כבר שנתיים שהילדים שואלים אותי: אמא, אז מה תעשי?
מה יהיה הדבר הבא שתעשי?
ואני אומרת להם:
אמממממ……
אני אעשה הליכות על הים,
אני אכין לחם,
אני לא יודעת,
מין שממה כזאת.

אז עברו אולי שנתיים כאלה, אולי יותר, שבהן on and off
אני מרגישה את הדבר הזה. שממה.
שום דבר לא מדליק אותי,
שום דבר לא ממש מעניין אותי,
אני לא כל כך מתרגשת מדברים כמו פעם, נגמר לי הדלק.
מה מזה קשור למלחמה? מה לגיל? וואלה, כבר השתגעתי.

עד לפני שבועיים.
לפני שבועיים פגשתי אישה חכמה מאוד עם מלא ניסיון חיים בשם דקל,
ואני עוברת איתה כברת דרך.

התהליך עם דקל מגלה לי – וזה מאוד כואב לי להגיד לך את זה –
שהירידה ברמת התשוקה והחשק לעשות לא נובעת מזה שבאמת נמאס לי מהמקצוע שלי.
זה לא קשור לזה שדברים כבר לא מרגשים אותי,
וזה גם לא באמת נכון במקום הכי עמוק של הלב.
זה גם לא שנגמר לי מה לעשות בשדה הריפוי של הנשיות הפצועה.

זה בכלל לא זה.

הסיפור הוא אחר.

הסיפור הוא שנוצר פער מאוד מאוד גדול
בין הזהות המקצועית שלי לבין איך שאני מנהלת את העסק שלי.

מבינה?
כשהתחלתי לפתח את המקצוע שלי, לפני 25 שנה, לא חלמתי שאוכל להגיע לכל כך הרבה נשים.
לא חלמתי שתהיה לי מנהלת משרד מדהימה. לא חלמתי שיהיה לי אתר (האינטרנט בכלל לא היה קיים אז).
בכלל לא חשבתי שאצטרך לנהל עסק.
וככה התגלגלתי והתגלגלתי. הלכתי אחרי התשוקה.
אבל בחלוף הזמן נוצר פער גדול,
ובעוד אני מלמדת ומטפלת ומרצה וכותבת על כבוד לאישה וכבוד לגבולות שלה –
לא ממש למדתי כמו שצריך איך לנהל את כל זה, איך לייצר אדמה מיטיבה ומזינה לכל הפעילות הזו.
נוצר פער גדול וכואב בין הערכים שאני מיישמת בשדה המקצועי לבין האופן שבו אני מתנהלת עם משאבי הזמן והתקציב. 

אני כאילו,
אני כאילו חיה ב-2026 אבל עם גרסה של 2019!
תארי לך שהיה לך מחשב כזה,
שאת מנסה לתפעל ב-2026,
אבל בעצם העדכון גרסה האחרון שלו היה ב-2019.
מה היה קורה?
הוא היה נתקע, נכון?
והיית אומרת, וואי, המחשב הזה לא עובד,
אולי צריך להחליף אותו!

זה מה שהרגשתי שנתיים, אולי יותר משנתיים בעצם.
זה מה שהמערכת שלי עשתה. כמו מחשב חסר עדכון – היא פשוט נתקעה.
ופתאום אני מסתכלת על זה בתדהמה ואומרת: Oh my god, המערכת החכמה שלי החליטה לסגור לי את כל הדלתות,
להשבית אותי לגמרי, להגיד לי, חלאס, אנחנו לא נתפקד יותר – – –
כי היא בעצם ניסתה לומר:
אנחנו לא נמשיך ככה כשיש פער כל כך גדול בין הזהות המקצועית שלך לבין האופן בו את מתנהלת.
אנחנו פשוט לא נמשיך ככה.
אנחנו לא נמשיך לייצר כל כך הרבה תוכן ולגעת בלבבות של נשים,
כשאת לא דואגת לאשה שאת.
אנחנו לא נמשיך ככה,
לא נמשיך ללמד נשים לכבד את עצמן ובעצם נדרוס ברגל גסה את הכבוד כלפייך,
את הזמן שאת זקוקה לו כדי להיטען, כדי ללמוד,
כדי לבהות ולהנביע תכנים נוספים.

ומה אני אגיד לך?
זה הכה אותי בתדהמה לגלות את זה.
בתדהמה.
אני פוגשת שם בושה, ואי נוחות, ומבוכה,
כאילו מן –
מן אומייגאד,
אני לא מאמינה שהתנהלתי ככה,
אני לא מאמינה.

ויחד עם זה, גם איזה בהירות והקלה של –
וואו כמה זמן אני סוחבת את הפער הזה,
וכמה זמן אני מרגישה שמשהו חורק,
ולא מבינה,
ולא מבינה,
ולא מבינה מה חורק לי,
ולא מבינה למה,
איך יכול להיות שבסוף חודש אני נשארת בלי משכורת,
אחרי שעבדתי כל כך הרבה שעות,
ולא מבינה מה מתנהל לא נכון,
ולא מבינה למה נמאס לי,
והנה,
זה פה.
את קולטת?
כאילו,
כאילו גיל המעבר בא ואומר לי:
היי היי, נגמרו הימים שרמות גבוהות של אסטרוגן ודופמין ממסמסות את הגבולות שלך ומאפשרות לך לרוץ על אוטומט.
מעכשיו – או שאת נלקחת בחשבון, או שזה לא יקרה יותר.
ואם את לא תסכימי ללמוד את הלקח הזה, אז אנחנו פשוט נחליף מקצוע, ונשלח אותך לאפות לחם ולשבת על הים.
אנחנו נכבה את התשוקה שלך להמשיך לפעול בשדה הזה של גוף ונשים ומיניות,
אם את לא תלמדי לקחת גם את עצמך אל תוך השדה הזה ואל תוך המסרים המקצועיים החשובים שאת מביאה.

אז הדבר הזה,
אחותי,
זה מטלטל אותי,
וואי וואי וואי וואי.
וואי וואי.

*******************************

מוזמנת לכתוב אלי לכאן: office@einatlev.com.
כמו כן ניתן לעקוב אחרי הבלוג גם דרך קבוצת הווטסאפ השקטה הזו. להצטרפות לחצי כאן.