פעם הכרתי אשה שיכלה לחיות בצמצום. עד יומה האחרון התהלכה מכווצת, לא תופסת הרבה מקום במרחב, לא משתמשת בשום דבר חדש, לא שותה, בקושי אוכלת.

מול כל צלקת שאנחנו נושאות על גבנו מהשושלת שלנו, יש גם משאב. יש גם א.נשים שידעו איך לאהוב, לתת, להעניק בחום וללא ציפיה לתמורה, שידעו

אזהרת טריגר: שכול אחרי לידה. 🍃🍃🍃 זה היה 23.5.2022, יום שלישי. על הבוקר קיבלתי הודעה משמחת מאחותי שנולד לה תינוק. שעתיים אחר כך, אמא שלנו

יום חם היום. אני עוברת ברסקו ונכנסת לומר שלום לאחת הנשים שאני הכי אוהבת ומעריכה בבית שאן – יעל גדליה. אנחנו מגלגלות שיחה על המצב

8.9.24 אני נוחתת בנתב"ג, יוצאת משדה התעופה ועומדת רגע. חם מאוד בארץ, האוויר מלא אבק, השפה – עברית, האוכל כשר. לוקחת רגע להסתגל. מרימה טלפון

שמעי סיפור. סבתא שלי עליה השלום, עשתה כל מאמץ לא ללבוש בגדים חדשים. בשביל מה לטרוח? היא נהגה לשאול בביטול ממילא עוד מעט אני כבר

אחת השאלות המסקרנות במבנה מערכת הרביה היא השאלה למה הביצית צריכה לעבור כזה מסע אל הרחם. כשאנחנו מתבוננות באיורים אנטומיים נוכל לראות שהשחלות, בהן נמצאות

בליל שבועות ישבתי לחברותא מתוקה בה למדנו על חנה, אמו של שמואל הנביא. חנה היתה עקרה. הכאב שלה היה איום, אבל הסביבה זלזלה בו, ולא

יש רגעים בהם את קוטפת פרי. סופסוף. שנים את מדשנת, מתחחת, מעשבת, משקה. שנים את בודקת – זה גדל בכלל? זה יגדל? שנים את מתפללת

היה איזה רגע במהלך ההכשרה כמנחת מודעות לפוריות שמיכל שונברון הסתכלה על כולנו ושאלה: מה החלום שלכן? מה החלום הפנימי, העמוק, הרחוק שלכן כשאתן ניגשות