אני כותבת כאן לכל האמהות
שקמות כבר בוקר שלישי ברציפות
ומעמידות שורת סנדוויצ'ים
וממלאות אותם באהבה ותפילה מייחלת
שיהיה להם טוב
שלא יעלבו בהם
שהלימוד ייכנס אל לבם ומוחם
שיישבו לידם בהסעה
שהסנדוויץ' לא יימעך בתיק
אני כותבת כאן לכל האמהות
שכל כך רוצות שיהיה להם טוב
וכל כך מתקשות להפרד.
השנה זה קשה יותר
אולי כי מוחשי כל כך שאחרי סיום י"ב
מגיע הצבא
אולי כי יש ילדים של אמהות אחרות
שעדיין יושבים במנהרה
או מבלים במחלקת שיקום
אולי כי הכל רוטט יותר, פריך יותר
אז אני כותבת לכל האמהות
שמחכות לשמוע איך היה בבית הספר
ונושמות לרווחה לשמוע "היה כיף"
או נחמצות אל לבן כשקשוח
ומזכירה לכולנו
שהילדים האלו היו פעם פעם ביצית אחת
בתוך זקיק אחד
בתוך שחלה עתירת זקיקים
בתוך האגן
וכשהביצית הזו החליטה להתבייץ
ולקחת את הצ'אנס שאולי תפגוש חבר ותהפוך להיות אדם בעולם הזה,
היא ידעה שהיא קופצת אל החלל הפנוי.
הזקיק,
אותו זקיק שעטף אותה מששת ימי בראשית
נשם עמוק, חיבק אותה לשלום
ו… השפריץ אותה החוצה, מדופן השחלה
בתקוה שהחצוצרה אכן תהיה שם
ותקלוט אותה מן העבר השני.
אני מדמיינת את הזקיק הזה
עומד לו בתוך השחלה,
ריק, אולי עצוב,
אולי מתרגש
עומד שם ומתפלל מעומק לבו
שזה יצליח
שהיא תגיע
שישבו לידה בהסעה
שהחצוצרה תקלוט אותה
שהיא תפגוש חבר
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
וכשאני חושבת על הזקיק הזה
אני מקבלת קצת נחמה
ותקוה ללב האמהי שלי
כי כמה שזה קשה עכשיו
כבר עשיתי את זה פעם.
כולנו עשינו את זה פעם,
אז יש סיכוי שגם הפעם זה יעבוד.
ויחד עם הילדים שלנו,
אני מתפללת עבור כל הילדים
שנמצאים עדיין בשבי
ובמחלקות השיקום
ושולחת מלא מלא אהבה
ללב של האמהות שלהם.
אתן לא לבד.
