לא תאמינו.
במסגרת היום החופשי
הצטרפתי לחוג קרקס.
אשה בגילי, שיער לבן,
מנסה את כוחי בהזיות אלו ואחרות
מטפסת על הבר
בגובה 2 מטר
שאפו לי שהצלחתי
יושבת עליו, כמו נדנדה.
ומה עכשיו?
עכשיו – לו אומרת לי – עכשיו את יכולה להתהפך
תני לראש לרדת למטה
הרגליים יחזיקו אותך
אני לא יכולה אני לא יכולה אני לא יכולה
אני אומרת לה
אני לא יכולה להתהפך
את כן, היא אומרת
אני לא. אני לא. רעד עולה בי.
אני לא. פעם בכתה ב' התהפכתי ונפלתי על הראש
ומאז אני לא מנסה.
את יכולה, לו אומרת לי.
הגוף רועד
טוב, רק אם את מחזיקה אותי.
אני מחזיקה, היא אומרת.
אני מתהפכת
היא אוחזת ברגלי
אני הפוכה ומתה מפחד
הרעד הופך סערה
הדמעות פורצות
ואני ככה, תלויה הפוך
ממררת בבכי
את היום ההוא בכתה ב'
בו כולם התהפכו על המתח בחצר
ורק אני לא
לא יודעת איך
מתביישת לשאול
מתביישת ליפול
מחכה שיגמר היום,
מנסה את כוחי לבד.
שמש צהרים
מתהפכת ו-
בום
מוצאת את עצמי חבוטה
הראש פוגע בקרקע
השיער נמלא חול
לא מבינה איך זה קרה לי
חושבת על זה
מתכננת
מנסה שוב
בום
מנסה שוב
בום
מנסה שוב
בום בום בום
מנגבת את החול והדמעות
הולכת הביתה, מובסת.
מעולם לא ניסיתי שוב.
תלויה על הבר אני צועקת ללו
עם הדמעות זולגות
אל תעזבי אותי
אל תעזבי אותיייייי
יורדת ממנו, הדמעות עוד איתי
—
חולף שבוע.
עולה על הבר
מתהפכת
איזה קטע
הרגליים באמת מחזיקות אותי לבד.
