פעם לא היה לי יום חופשי.
הלוואי ויכולתי לכתוב
"בימים הרחוקים ההם
בהם לא היה לי יום חופשי"
אבל זה שקר וכזב.
פעם, עד שהקורונה פרצה לחיינו
לא היה לי יום חופשי.
אני כל כך אוהבת את העבודה שלי
כל כך מתחיה ממנה
שאני פשוט לא צריכה יום חופשי…
ככה חשבתי לי.
במקביל, קרו לי דברים מוזרים
כמו למשל
הייתי מתנדבת לעזור למישהו
לקחת אחריות על משהו קהילתי
לטפל במשהו ממש חשוב
לא משנה – הכותרת מתחלפת, המהות נשארת
מגייסת את כל כוחותיי
חוזרת הביתה תשושה
ומגלה לתדהמתי
שאף אחד לא הכין לי עוגה לשבת.
כלומר,
התנדבתי, עזרתי, תרמתי,עשיתי, יצרתי, ניהלתי, טיפלתי
ואף אחד לא אמר תודה מקרב לב
וגם אם אמרו
אף אחד לא בישל במקומי
או העביר סמרטוט בבית.
התדהמה התחלפה בעלבון
העלבון החזיק תחושה שלא רואים אותי
והעלה כעס, והחלטה שלא אתנדב יותר…
שהחזיקה מעמד בדיוק עד הפעם הבאה בה ביקשו עזרה.
אחרי כמה סבבים שכאלו
בן זוגי שיחיה האיר את עיניי בעדינות
שאני כל פעם מתנדבת מצפה ונעלבת
ומעניין למה זה.
[הוא היה מספיק חכם להמתין
ולהאיר את עיניי ב ע ד י נ ו ת. ישתבח שמו]
ואז הכה בי השרשור
לא רואה את עצמי – חורגת מגבולותיי – נשארת מרוקנת – מצפה לישועה – מתאכזבת נעלבת – וחוזר חלילה.
הווווו
כמה לא נעים לי להתוודות על זה.
ובכל זאת.
הפלא ופלא
מאז הקורונה
יש לי יום חופשי בשבוע.
אני לא בקליניקה, לא מלמדת
לא עונה לטלפון, לא מתנדבת
לא מבשלת, לא ולא ולא
אני יושבת כאן על הספה
קוראת ספר
או נוסעת לים
הפלא ופלא
יחד איתו נעלם השרשור.
