יש לי קטע כזה שנקרא חסכנות, אקולוגיה, מיחזור, צניעות
מאחוריו, לפעמים, מתחבא פשוט הקושי לפרגן לעצמי.
מה עשה ריבונו?
חיפש לי מאסטר בפרגון עצמי
כזה שממש עף על לפרגן לעצמו
כדי שהעניין הזה יונח בפניי בתדירות גבוהה
ובתקוה שאזכור – במקום לקנא, לכעוס, להוכיח –
ללמוד ממנו בהשתאות.
למאסטר הזה קוראים האיש שלי.
כבר זמן רב שאני חפצה בספה חדשה.
אל תרימו גבה, הקודמת נמצאת כאן כבר למעלה מעשור
ועשתה את שלה מהרבה בחינות [כרגע שילמתי מס לאלוהי החסכנות].
אבל – חפץ לחוד ומעשים לחוד.
בולעת את חפצי ותשוקתי
מפלרטטת עם הרעיון ומניחה אותו בצד
מלהטטת במילים רמות כמו צניעות, אקולוגיה, פשטות.
בסוף הקורונה נסענו לבקר את סבא סבתא
בדרך חזור נכנסים לחנות
אני רק מסתכלת, יו נואו
בן זוגי שיחיה עומד בחוץ, מדבר בטלפון
בקצה החנות עומדת לה ספה, לא תאמינו, אחת היפות
מסתבר שהיא גם נוחה.
מסתבר שהיא עולה כך וכך.
לא הרבה ביחס לספה.
אבל הרבה ביחס למד הפרגון העצמי שלי.
יוצאת מהחנות, הוא מרים עיניים מהטלפון – נו, קנית?
אני כמעט נחנקת
לא ככה קונים ספה, אני מסבירה לו.
הוא מרים גבה.
זה יפה? זה נוח? את אוהבת אותה?
אז למה לא קנית?
נו, זה לא עובד ככה, אני מנסה והמילים נתקעות לי בגרון.
טוב, הוא מושך בכתפיו.
חוזרים לאוטו
הבחור עושה פרסה
ועוצר ליד חנות אופנועים.
בעודי ממתינה לו הוא משוטט שם
חוזר נלהב לספר לי
שיש שם אופנוע ממש מציאה (פי 4 מהספה, אגב)
(גילוי נאות, יש לו כבר אופנוע מדהים שנרכש בעיקר בשביל הכיף
בסכום דמיוני בקנה המידה שלי)
אני שוב כמעט נחנקת
הפעם מצחוק
איך השם סידר אותי, הא?
מחבקת את המאסטר שלי
שמפרגן לעצמו בלי להניד עפעף
בעוד אני נלחמת בחלקי האישיות הדחויים שלי
לא מאפשרת להם מקום,
לא מאפשרת להם שייכות בתוכי.
(בסוף הזמנתי ספה. זה לקח עוד חודש של ייסורים.
אבל עשיתי את זה בעצמי.
בחכמתו, הוא לא הזמין אותה עבורי
לא צמצם לי את מרחב הגדילה)
מאוד נוחה, אגב. מוזמנים לקפה.
