בשנה בה התחתנו
כולנו, זוגות צעירים
רכשנו ספה זהה מאיקאה.
זוכרים אותה? מושב ארוך נמתח
בשלל כיסויים.
שלנו היתה צהובה.
ובכן,
בכל יום שישי, היינו בן זוגי שיחיה ואני
שוטפים יחד את הבית לכבוד שבת.
מזיזים את הספה הצהובה, מקרצפים את הרצפות
מאיר אריאל ברקע והעוגה בתנור.
שישי אחד, אנחנו נשואים טריים
באמצע המים והקצף
הוא מדליק קומקום
מכין קפה
וכמו נהג אוטובוס בבקעה אומר לי –
"עשר דקות הפסקה"
ובעוד הלסת שלי נשמטת אט אט
הוא מתיישב על הספה הצהובה
קפה ועיתון
רגליים במים (עם הסבון)
ונח.
בתרבות ממנה באתי
זה, איך נאמר, לא ממש היה מקובל.
אצלנו מכינים לשטיפה מטאטאים שוטפים מקרצפים מעבירים סמרטוט יבש ועושים פיניש
מורידים חזרה את הכסאות פורשים מפה מניחים אגרטל
ואז, רק אז, נחים.
לא עשית פיניש? כאילו לא ניקית.
ממש לא ידעתי איך לאכול את נהג האוטובוס הזה
עם הרגליים במים, קורא עיתון בנחת.
כמו אשה טובה, בלעתי את הלשון, סגרתי את הלסת
איחלתי לו הפסקה נעימה והמשכתי לבד.
תוך דקה הלבד שלי הפך לרעשים קולניים עם המגב
בתקוה לעורר בו מצפון קל.
זה לא עבד.
הרעשתי יותר.
גם זה לא עבד.
בתום 10-15 דקות קם הנהג
נטל את המגב
והצטרף אלי לקו הפיניש המיוחל.
הסצנה הזו חזרה על עצמה ימי שישי רבים
כשהוא בהפסקה
ואני משמיעה קולות ורעשים ונאבקת בעצמי
שלא להתפרץ עליו בתוכחה נרגשת.
שישי אחד הבנתי.
IF YOU CAN'T BEAT THEM, JOIN THEM
כשהפסקה הוכרזה
אמרתי לו –
"יודע מה? תכין לי גם!"
וכך ישבנו שנינו, רגליים במים
עיתון וקפה
ואני נושאת תפילה שאף אחד מהשושלת שלי לא יכנס ויראה את ההזיה הזו.
לא תאמינו
היה ממש כיף
עשר דקות הפכו לעשרים
וכשסיימנו את השטיפה גיליתי, לראשונה בחיי, שכאב גב הוא לא הכרח המציאות בכניסת שבת.
שנים ארוכות עוד לקח לי להבין
שהקב"ה בגאוניותו זיווג לי זיווג
שיודע לקחת אוויר בסוף כל תנועת שחיה
ולא שוחה עד הקצה, מחוסר אוויר
כדי ליפול שם חסר הכרה.
תכף 17 שנים יחד
רק לאחרונה נדמה לי שהפנמתי.
