יש את הרגע המביך הזה
שאת עומדת מול אנשים ומה לעשות, את בדיוק בשיא הדימום
וחוש הריח המפותח שלך מריח את מה שקורה שם למטה
ואת מתה מבושה שהריח מגיע לעוד מקומות
הרגע המביך הזה יוצר צימוד
בין וסת לבושה
בין וסת לגועל
בין להיות אשה ללהרגיש נחותה
והתרבות שלנו עפה על הצימוד הזה
ומשתמשת בו שוב ושוב כדי למכור לנו את כל הפארם.
ואז מגיע הרגע המכונן
שאת עוברת לתחתוני מחזור או לתחבושת מ כותנה אורגנית
ומגלה לתדהמתך שהריח הגיע מאמצעי הספיגה החד-פעמי
שהפך את הנוזל לג'ל או משהו כזה
ועל הדרך יצר צחנה,
ולא מהגוף שלך.
הרגע המכונן הזה שם סימן שאלה אדום מהבהב
על הצימוד שעשית בין נשיות לקלקול ובושה
ומאפשר לך, לפעמים לראשונה בחיים,
להרים ראש ולתהות למה
ואיך זה יכול להיות אחרת
הרגע המכונן הזה בו החלב, הדם ושאר סימני הפוריות
מפסיקים להיות עניין להסתיר
ומתחילים להיות הדרך בה הגוף שלך מנגיש מידע,
מתחילים להיות קצה חוט של תקשורת –
הוא הרגע בו את עשויה לגלות
שאת אשה, וזה הדבר הכי שווה שיש
והגוף שלך הוא מאסטר בהפקת עונג,
מאסטר בלהביא אותך במלואך.
