מחלוקת.
איזה נושא טעון.
לפני למעלה מעשור הבנתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, והלכתי ללמוד הנחיית קבוצות. אני חושבת שלא הבנתי עד הסוף, שזה אומר 3 שנים של דינמיקה קבוצתית, אחת לשבוע. 3 שעות, 3 שנים. ממבט של ותיקה, יש לי הרבה הרהורים / השגות על הכלי הזה, אבל גם יודעת להכיר בטוב שבו, ובדרכים הנפתלות בהן צמחתי שם.
אופיה של דינמיקה קבוצתית, שהיא מייצרת רגרסיה. במילים אחרות, את יושבת שם ומוצאת את עצמך מתנהגת באופנים שכבר שכחת. אצלי, הרגרסיה העלתה את מנגנון הריצוי שלי. הו, אותו מנגנון שעזר לי להשאר אהובה, נחמדה כזו, מחייכת, משכינת שלום, ובו זמנית גם רחוקה, בודדה, לא מודעת לצרכיי ומוותרת על עצמי על בסיס קבוע. וככה פגשתי אותי באותן שנים, וזה מה שהקבוצה שיקפה לי, באלף המראות שלה – נחמדה, מאוד, מהססת, עדינה, רגישה, מחושבת, נמנעת, ונדחפת לטפל בכולם.
זו היתה מראה קשה. בכנות, חשבתי שאני אחלה, ולא היה נעים לפגוש את המנגנון הזה בתוכי באופן חד כל כך. המחיר הגבוה ששילמתי, למעשה, היה שנותרתי ללא חברות (כן, רוב הסטודנטים היו סטונדטיות). יצרתי חברות נחמדה ומרוחקת מכולן, לא ממש מתערבבת. 3 שנים אינטנסיביות, ואין לי משם אפילו חברה אחת.
כשאני מהרהרת מתי חלו ניצני מפנה, אני נזכרת בסיטואציה אחת משמעותית במהלך הלימודים, בה מישהי (נקרא לה א') אמרה משהו – ומישהי אחרת (ב', לצורך העניין) חלקה עליה מכל וכל. חלקה? זו מילה עדינה. ממש נכנסה בה. התלהט ויכוח, הטונים עלו, הרוחות התלהטו. אני ישבתי משותקת ושותקת, תוהה עם מי עלי להזדהות, את מי עלי לרצות ואיך לא להסתבך במה שקרה כאן. מאובנת ישבתי שם, וחיכיתי לגרוע מכל – עכשיו אוכל לראות כיצד ב', התוקפנית, הופכת להיות מנודה וכל הקבוצה מפנה לה עורף. המפגש הסתיים ונסעתי הביתה נרגשת ונסערת.
לתדהמתי כי רבה, חלף לו שבוע ובמפגש הבא ב' התנהגה כאילו לא אירע דבר. אבל – וזה האבל הגדול – הבחנתי בא' צוחקת איתה בהפסקה, ותוך רגעים ספורים היה ברור שכל הקבוצה אוהבת ומקבלת את ב'.
אוהבת ומקבלת? אחרי שהעזה לחלוק כך, לתקוף כך, לומר בקול שהיא חושבת אחרת?
עבורי זה היה ממש מהפך מחשבתי. ככל שעבר הזמן התברר לי, כי משהו בהתנהלות המרצה שלי למעשה משאיר אותי לבד, בעוד שמשהו בהתנהגות האותנטית שלה, המתנגחת שלה, גורם לה להיות מסמר החבר'ה. זה היה מדהים. וזה אולי כוחה הגדול של דינמיקה קבוצתית.
לא הצלחתי לשנות התנהגות באותה קבוצה. אבל מחוצה לה, קרו שינויים משמעותיים. העזתי לחלוק ולעמוד על שלי בסוגיה מסוימת מול הקיבוץ, העזתי לדבר כשמשהו לא מצא חן בעיניי, העזתי להציב גבולות והתוודעתי למילה "לא". זה לקח זמן וכטיבם של שינויים, הלכתי לקצה כדי לחזור לאמצע. משהו בנפש שלי נילוש מחדש, ולמדתי שאפשר לחלוק בלי לתקוף, ואפשר לשמור על יחסים טובים מבלי לרצות. מדויק יותר: גיליתי שככל שאני קשובה לעצמי ולקולות השונים שעולים בי ומביאה אותם לידי ביטוי, יחסי החברות שאני רוקמת חזקים יותר, נוכחים יותר, אותנטיים יותר.
עם השנים הבנתי שמנגנון הריצוי שלי היה ויישאר המנגנון האוטומטי שמנהל אותי בכל מפגש חדש. עם השנים למדתי לזהות אותו ואף לצפות לו, לחבק אותו כשהוא מגיע, לחייך חיוך רחב – ולצאת משדה הריצוי לשדה של אותנטיות. זה עדיין מלווה לעיתים בדפיקות לב קלות. זה כיף. מזכירות לי שאני חיה.
מדי פעם יוצא לי להרהר במסע הפרטי שלי ובהדהודים שלו לשדה המקצועי, החברתי והפוליטי. מורתי האהובה מיכל שונברון נוהגת לחתום את המיילים שלה במשפט: "Well behaved women rarely make history". בתור מי שעוסקת בבריאות נשים במובן הרחב ביותר של המילה, אני תוהה לא פעם אם הייתי שורדת במקצוע החשוף והתובעני הזה, עם דפוסי ריצוי כאלו. הקשב שפיתחתי אלי עם השנים, מייצר בי הכרח להניח על השולחן, לעיתים בזעף או במילים נוקבות, עוולות חברתיות או אישיות, השתקה, חוסר צדק או פגיעה בבריאות. לתפיסתי בריאותן של נשים משקפת את בריאותה של החברה כולה, כך שלשתוק קשה לי. לפעמים זה מפחיד. לפעמים כותבת איזה מאמר נוקב, ואז מניחה לו לכמה ימים וההתלבטויות מתחילות לצוף. האם אמשיך להיות אהובה בעולם הזה, למרות הקול הנוקב שאשמיע? האם ישאר לי כאן מקום? האם אצליח הפעם לשרוד את גלי ההתנגדות הצפויים? הפחד לא מוותר לי. הוא מכריח אותי לברר היטב עד כמה הקול שלי אותנטי, את מי הוא מייצג ומה דוחף אותי להשמיע אותו, ובעיקר – אם אני מכוונת לשם שמים. בסופו של דבר, ההכרעה לדבר על במה זו או אחרת או לפרסם מילים כתובות מגיעה כשאני מבינה שבדברי אני זוכה להשמיע את קולן של רבות אחרות – או לפחות לאפשר להן לחוש שיש מי שמשמיעה את רחשי ליבן. ונדמה לי שיש נחת בשמיים, ודי לי בזה.
נראה שאי אפשר לסכם את הנושא מבלי להזכיר את דפנה מאיר, שיום השנה להירצחה חל בשבוע שעבר. במיילים הארוכים שכתבה לקבוצת הקולגות אליה שייכות שתינו, לימדה אותנו שוב ושוב לשאול, להטיל ספק, להרגיש בבטן את אי הנוחות ולתת לה מקום במרחב, להסכים לבטא אותה, ללמוד, להעמיק, לשאול שוב. לא לפחד מהאדם עליו אני חולקת, יהא מעמדו וחלוקו וכיפתו אשר יהא. לשאול בכבוד, לשאול נוקב. לא לוותר על השיח. לא לוותר על מי שמולי, אך גם לא לוותר על מה שיש לי לומר. מאז לכתה, אני מרגישה באורח מוזר שהיא עומדת כאן, ממש מאחורי, בכל אותן סיטואציות של התלבטות, לוחשת לחישה רמה באוזניי: קדימה.
