אזהרת טריגר: אבדן ושכול

איך לכתוב את זה.

אשה נפלאה אומרת לי –

וואי, כמה דברים את עושה לאחרונה.

אני עומדת מולה והדמעות מטפסות לי אל קצה הגרון

מחפשת מילים לומר לה

כן, זה אחד החודשים הכי עמוסי עבודה שהיו לי השנה

וגם אחד החודשים הכי קשים אישית שהיו לי בחיים

וכמה שהורדתי בזירת העבודה,

היו דברים שהמשיכו לנוע ודרשו את נוכחותי

וכמה שעצרתי להקשיב ללב שלי

זה עוד לא מספיק.

מחפשת מילים והן מתבלבלות לי

על החודש וקצת המשוגעים הללו

בו נכחתי בלידת בית מדהימה של גיסתי

וקצת אחר כך

דהרתי בינות הפקקים לאובדן של אחותי אודיה @דינקה

שילדה תינוק יפה להפליא

ונפרדה ממנו בכאב שאין לתאר.

מחפשת מילים והן מערבלות את שק הדמעות שבבטן

מחפשת איך לתאר כמה זה כואב

וכמה זה מרפא

וכמה זה כואב.

חוזרת שוב ושוב לאותם רגעים ארורים

לטלפון של – את לא מאמינה אני תיכף לוחצת

לטלפון של – ילדתי והוא מתוק לאללה

לטלפון של – לוקחים אותו לצינתור, תתפללי

לטלפון של –

אל הריצה אל הרכב, אל השעות בפקקים,

רק להגיע אליה, רק כבר להיות איתה שם.

אל אבא שלי, ממרר בבכי

אל גיסי שאומר – נראה לי שכבר אין לי דמעות

אני חוזרת אל אותם רגעים ארורים

מנסה לפענח מה היה שם, שהחזיק את הכאב כמו כלי מלא הוד

והביא איתו בו זמנית גם ריפוי עמוק כל כך.

ואולי תמונות ייטיבו לתאר,

כי עוד אין לי מילים לזה.

כמה תמונות, רשימה חלקית:

• רופא נכנס אליה לחדר הלידה.

למה את לבד? הוא שואל

כי לקחו אותו לצינתור, היא עונה

אפשר לשבת לידך?

(כל מילה שאוסיף תגרע. לבי הומה).

• אני מבקשת מהאחות מזרן בשביל גיסי,

כדי לצלוח שנת לילה טרופה.

אחרי חמש דקות היא חוזרת:

העברנו את הציוד שלכם מהחדר הפרטי עם המיטה הבודדת

לחדר פרטי זוגי. שגם לו יהיה נוח.

(זה הרגע להודות בדמעות לאחיות ולרופאות במחלקת נשים בבילינסון.

תודה זו מילה קטנה מדיי.)

• דניאל גיסי הוא אדם מחונן שכבר חווה אובדן בחייו.

הוא מרים עיניים ואומר – לא רוצה רחמים, ולא רוצה שילכו לידי על קצות האצבעות.

וגם לא רוצה לספר בעצמי שנולד לי (מזל טוב !) נפטר (שתיקה).

את מוכנה להודיע לאנשים במקומי?

• אחותי: עינתי, אני מפחדת שעכשיו החברות שלי לא ייכנסו אלינו.

זה פאדיחה להכנס אלי ככה, עם בטן או תינוק קטן.

ואז האובדן שלי יהיה גם של התינוק, וגם של המעגל החברתי שלי.

שתינו דומעות, אבל אני גם נשארת נדהמת.

איך היא מצליחה לזהות בתוך כל זה

למה היא זקוקה??

יחד אנחנו מסכמות שנעשה הכל כדי לא לאבד את מה שלא צריך ללכת לאיבוד.

טלפונים מורמים, ווצאפים נשלחים:

נולד לנו תינוק מתוק עם מום בלב

ולצערנו הרב, ולמרות כל המאמצים, הוא מסר את נשמתו לבורא.

אנחנו עצובים לאין קץ,

ויודעים שאין מה לומר במצב כזה.

כרגע, חשוב לנו מאוד לא לאבד אתכם.

בבקשה, בואו לבקר.

שבו איתנו.

תנו חיבוק, כוס קפה, עוגה.

תנו לנו תחושה של ביחד.

ערימות האהבה – תמיכה – חיבוק

אוכל – עוד אוכל – ווצאפים – טלפונים – ביקורים

עולות על גדותיהן

אני מתבוננת על כל זה בגלי בכי

כמה כאב יש בעולם

כמה נחמה יכולים אנשים ליצור כשהם מושיטים יד

הו, כל הכאבים הנטושים בתוכי מתמלאים תקוה פתאום

• כמה אנשים טובים ולמודי נסיון מעזים להתקשר ולבקש

שניקח אחריות על הקבורה שלו,

למענו – וגם למעננו.

בתוך המצב הבלתי נסבל הזה,

דניאל גיסי מתעקש, מתקשר, מברר

והנה אנחנו, כל המשפחה,

בשערי בית העלמין

באים להפרד בקבורה שאינה הלוויה ואין בה קדיש

באבל שאינו שבעה

איש החברא קדישא בוכה גם

התמונה הזו לא משה ממוחי

קבורה בחלקת העוברים

ואנחנו שם, קוברים את מתי השושלת שלנו

וזה מרגיש בו זמנית כמו קריעה בלב

וכמו הדבר הנכון לעשות.

כמה שבועות חלפו.

הכאב רוטט בנו, בגלים, יחד עם טקסי ומתנות סופשנה

ושאר זוטות החיים ושמחותיהם.

אני עוד מבקשת מקום לעכל, להיות עם, להיות בזה.

מתפללת בכל כוחי

שהכאב הזה הוא סימן לחיים.