יום חם היום.
אני עוברת ברסקו ונכנסת לומר שלום לאחת הנשים שאני הכי אוהבת ומעריכה בבית שאן – יעל גדליה.
אנחנו מגלגלות שיחה על המצב ועל שלום החיילים,
ואני מספרת לה על נוסח התפילה שקיבלתי מהסנגומות של הזולו
לשמירה והגנה (תנסי איתי רגע):
כשאת מדמיינת את החייל הקרוב ללבך,
אל תדמייני אותו לבד בשדה הקרב.
הוא לא לבד שם.
מאחוריו עומדים ההורים שלו.
אבא מאחורי כתף ימין, אמא מאחורי כתף שמאל.
מאחוריהם, עומדים ההורים שלהם. מאחוריהם… ההורים שלהם.
וכן הלאה. כמה שאת מצליחה לדמיין… ומאחוריהם מקור החיים.
כל השבט הזה נכנס איתו לשם,
כל השבט הזה לוחש לו באוזן – אתה הסיבה לחיים שלנו.
אנחנו אתך. אתה אף פעם לא לבד.
כל השבט הזה לוחש לו – תתכופף עכשיו.
שים לב. כן, עכשיו כדאי לפנות ימינה.
כל השבט הזה מלווה אותו, כמו כהן גדול שנכנס לבית קודשי הקודשים והעם כולו מאחוריו.
וכל השבט הזה עסוק בלהחזיר אותו הביתה חי, בריא ושלם.
אני מספרת את זה ליעל והיא מחזירה לי סיפור:
קרוב משפחה שלה היה צנחן ב67. שחרור הכותל, כן?
במהלך אחד הקרבות הוא שמע פתאום את סבא שלו קורא לו.
הוא הסתובב, מופתע, וכדור שרק לידו.
הכדור פגע בזרוע – אבל החיים שלו ניצלו.
כולי צמרמורת.
קלטת את זה?
סבא שלו קרא לו,
החיים שלו ניצלו.
אני נפרדת מיעל, הולכת ברחוב החם.
מדמיינת את ההורים שלי מאחורי.
מדמיינת את הסבים והסבתות מאחוריהם, וכן הלאה.
מסתובבת אליהם ומבקשת – לכו לסבים ולסבתות של החטופים.
תזכירו להם – אלו הילדים שלכם.
לכו ותוציאו אותם משם. פתחו להם דלת אל האור.
מתפללת שניחתם לחיים טובים, לחירות ולשלום,
ושנזכה לראות, עוד בדור שלנו, איך הקושי הבלתי נסבל הופך לקומפוסט,
ומשהו חדש וטוב צומח מכל זה.