את בתי השלישית בחרתי ללדת בבית. בשונה מהלידות הקודמות, חפצתי אחרת. עייפתי מוויכוחים עם רופאים תוך כדי לידה על אודות נחיצותן של התערבויות רפואיות שונות. רציתי ללדת בשקט, בין כותלי ביתי שלי.
אותו היריון לווה בתקופה אינטנסיבית של כתיבת עבודת תזה שעסקה בהכנה ללידה. במהלך הכתיבה קראתי ספרות מקצועית רבה, סקרתי סיפורי היריון ולידה רבים וצפיתי בכמה סרטי לידות בית באינטרנט. בכולם נראו היולדות שמחות, שלוות, שולטות בעצמן. אט-אט התחלתי לחשוב כי לא חבלי הלידה הם היוצרים כאב, אלא הסביבה שבה הלידה מתרחשת – בית החולים, הרופא, האחות, המוניטור. עמוק בתוכי נרקם אז חיבור לאותה תמה בסיסית, שעל פיה לידה לא באמת כואבת. בהתחשב בכך שהייתי לקראת לידה שלישית, זו היתה תמימות של ממש. אבל רציתי להוכיח שגם אני יכולה. לידת הבית הצפויה הצטיירה בדמיוני כאירוע קסום, שבו תחליק בתי החוצה לאוויר העולם בפשטות ובטבעיות ואני אהיה מוצפת שמחה גדולה.
הימים חלפו והגיע היום המיוחל. הצירים, שהתחילו עם שחר, התחזקו והפכו בלתי נסבלים. ככל שהלידה התקדמה הרגשתי יותר ויותר מותקפת, מבוהלת ונבגדת על ידי גופי שלי, שמעז להכאיב לי כך. הלידה התפתחה ועד מהרה מצאתי את עצמי אוחזת בתינוקת, בתינוקת שלי. הרמתי אותה אליי, מופתעת עד אימה מהמהירות, מהכאב, מהאכזבה. התאכזבתי מעצמי, מהלידה, מכך שכאב לי, מהגוף שלי, שלא הבין שהכאב לא מתאים ללידות בית נהדרות.
תוך כמה ימים, התחלפה ההפתעה מהכאב להצגה. לא העזתי לשבור את המיתוס שלפיו לידת בית היא מושלמת. עמוק בפנים חשתי כי אכן כל לידות הבית הן מושלמות – למעט שלי – ומכאן שהבעיה בי. לחברות שבאו לבקרני מכרתי סיפור של לידה מהירה ונפלאה. אמנם כואבת, אבל מדהימה.
השבר לא איחר לבוא.
מאוכזבת מעצמי, שקעתי בדכדוך שהעמיק מיום ליום, שוקעת בתחושות חוסר יכולת, חוסר עמידה בציפיות. אמא גרועה, אשה גרועה. כמעט שום דבר לא הלך, ואני חוויתי כל פספוס כהוכחה לכשלוני.
חודשים רבים חלפו. הדיכאון העמיק, ובכל זאת התקשיתי להכיר בו. בוקר אחד הגעתי לאתר שבו נכתב – נשים! קחו B12! גורם שכיח לדיכאון! פתחתי נדהמת את תוצאות בדיקות הדם האחרונות שלי, מלפני כמה חודשים: מחסור חמור ב-B12 והמלצה לקחת כדורים. איך לא ראיתי את זה קודם? מדוע לא טיפלתי בעצמי?
חודש מאז שהתחלתי ליטול בקביעות את הוויטמין, קמתי בוקר אחד והבחנתי שהשמש זורחת.
בתהליך מהיר של טיפוס מהבור חזרתי לעצמי, לכוחותיי, ליכולותיי.
חגגנו לבתנו שנה, שמחתי שזה עבר. כמעט עבר: בתוכי קינן פחד גדול שזה יקרה שוב, פחד שאולי בלידה הבאה אזדקק לטיפול פסיכיאטרי ולא רק לוויטמינים. הפחד לווה בהרגשה, שמחסור ב-B12 הוא לא כל הסיפור. קול פנימי עיקש לחש לי שהפער בין האופן שבו חוויתי את הלידה לבין האופן שבו הצגתי אותה שיחק כאן תפקיד משמעותי. אבל עדיין לא יכולתי להתמסר להבנה הזו. טרם הבשילה העת.
—
בדיעבד אני יודעת שפתרון הדיכאון שלי לא היה נעוץ רק ב-B12. לפעמים מחסור בוויטמינים הוא כל הסיפור, אבל אצלי היה משהו נוסף: הצורך הפנימי להיות מושלמת, לרִַצות, להציג מצג שווא של נינוחות ואופטימיות, המכסה על תחושות אפלות בהרבה. בהמשך גיליתי שהסיפור הזה אינו רק שלי, ואינו שייך רק למדור הדיכאונות אחרי לידה. זהו סיפורן של נשים רבות, המתמודדות שוב ושוב עם מיתוס האשה המושלמת, האם המושלמת, עקרת הבית המושלמת, מיתוס היופי, המשקל שאף פעם אינו "בדיוק", ההריונות המיוחלים שלא מגיעים – או דווקא אלו שמגיעים בלי לתכנן, הניסיונות לעמוד בג'אגלינג של החיים כאשה. נשים רבות משליכות זו על זו את קפדנותן ומשוות ללא הרף, כשידן, כמובן, על התחתונה.
כך מתארת זאת נעמי וולף בספרה מיתוס היופי: "מיתוס היופי מספר סיפור, [על פיו] התכונה הקרויה 'יופי' קיימת באופן אובייקטיבי ואוניברסאלי. נשים חייבות לרצות לגלם אותה…". החיים כאשה, המזמנים התקשטות וטיפוח לצד פיג'מה עם כתמי חלב, יופי לצד כיעור, רזון לצד השמנה ושינויים קיצוניים רבים נוספים בגוף – כולם תוצר של מעגל הפריון – הופכים קשים לאשה שעסוקה בהשוואה אין-סופית לאותו מיתוס אנורקטי נערץ ובלתי מושג.
ובשדה הפריון, הדברים מגיעים לקיצוניות.
במהלך טיול נקרתה בדרכי אשה, מטיילת עם בנה התינוק. יצאה להתאוורר קצת מהבית ומהילדים. יש לה בבית עוד שלושה, כל אחד גדול מאחיו בכשנה וחצי. החמאתי לה ושאלתי בדבר חוויית האמהות שלה, ממה היא נהנית ומה מאתגר אותה. בעיניים כבויות היא סיפרה לי שהיא בדרך להתמוטטות. הילדים קטנים, הפרנסה בדוחק, ההריונות קשים. הגוף שלה חלש. בעדינות שאלתי אם לא הגיע הזמן להמתין קצת לפני ההיריון הבא. אבל אז התעורר משהו בעיניים שלה, והיא אמרה: "חס ושלום! כשעשינו תשובה, הלכתי לשיחת התחזקות, והרבנית אמרה שמי שמאמינה באמת לא מונעת. שהשפע יורד מלמעלה, ואסור לנו לעצור אותו". בשלב הזה התחלתי לדמוע מצער. היכן בהלכה היהודית כתוב שאסור לאשה למנוע היריון? מי עיוות כך את הכתובים? הרי מצוות פרו ורבו מוטלת על הגבר בלבד, והאשה מקיימת אותה בגופה רק כמסייעת במצווה שלו. זאת ועוד, כבר חז"ל הכירו בכך שתכיפות ההריונות פוגעת בבריאות האשה (בבלי, בכורות, ו ע"ב): "איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חדש" (ובמילותיי שלי, בשנתיים שאחרי הלידה הגוף והנפש עדיין אינם במקומם, ואיך תכיל בקרבה היריון חדש?).
פגשתי את הגישה הזו שוב ושוב בקרב נשים, בעיקר בעלות תשובה, אך לא רק. ילד ראשון בגיל 30, עם החזרה בתשובה, ואז רצון להספיק את הרכבת וילודה צפופה ותובענית. אשה אחת אמרה לי פעם: "יש לנו ב"ה ארבעה ילדים, וברור שאנחנו רוצים עוד, אבל הגוף שלי לא עומד בזה. אני צריכה הפסקה… בעלי לא מוכן לשמוע על זה בכלל. הוא אומר שזה נוגד את ההלכה. אחרי ויכוח בינינו, הוא אמר לי – תעשי מה שאת רוצה, רק שאני לא אדע מזה. אז אני מונעת היריון בלא ידיעתו, ומרגישה רע עם זה. ההרגשה הרעה שלי רק מתחזקת כשאני רואה סביבי את כולן ממשיכות ללדת בקצב, וגם עובדות, וגם מתקתקות את הבית… וזה גורם לי להרגיש שרק אני דפוקה, ושבכלל החזרה בתשובה הזו אולי גדולה עליי".
כמה כואב. עם שק כזה של רגשות אשם, בושה וניתוק, קשה לחיות חיים מלאים והדרך לדיכאון קצרה. ואיזה שם רע יוצא לקב"ה מהסיפור הזה.
—
בחזרה לסיפור שלי. עברתי טיפול קצר בדמיון מודרך, הרגשתי שיש בי כוחות והריתי שוב, לאחר שנתיים.
הפעם חשתי שעליי לעבור הכנה משמעותית ללידה. התמזל מזלי, וחברה טובה הרתה במקביל אליי.
הרגשנו שעלינו לפצח יחד את הנטייה לדיכאון. קבענו חברותא. יחד פירקנו בעדינות את המסרים והאמונות הפנימיות הקשורות לחיינו כנשים וכיולדות. גילינו בתוכנו אם קדמונית, קשוחה, מושלמת. כזו שאינה מרוצה אף פעם, כזו שיולדת ללא כאב, כזו שמתאכזבת מאתנו בכל פעם שמשהו לא הולך לפי הספר, כלומר תמיד. גילינו שהדיכאון נבע מהפער בין הציפייה הפנימית להיות יותר מ-100% לבין המציאות היומיומית. קול אכזרי פנימי לחש בתוכנו שאף פעם זה לא מספיק.
אני חייבת להודות שהיה שם עוד משהו, כמעט כואב מכדי להעלותו על הכתב: "אלי אלי, למה עזבתני". באופן חריף, הרגשתי שהוא פשוט לא שם. שהוא לא אתי. שהוא מאס בי, ואינו רוצה בי עוד כבתו האהובה. לא העזתי להעלות את המילים על דל שפתיי. לא העזתי לעסוק במחשבות הללו.
אבל זה לא גרם למחשבות להיעלם. נטולת יכולת להתפלל, הרגשתי שהעמידה מול ריבונו של עולם הופכת ריקה, עלובה, עזובה. הרגשתי שניטלה ממני השגחה פרטית. שאני מגורשת בשל חטא לא ברור. הרגשתי חסרת אונים.
—
יש בעולם מגוון אנושי רחב כל כך, ובתוכו יש כאלו שיכולות ומתאים להן ללדת באופן צפוף, ויש כאלו שלא. קשה לי להאמין שזה באמת מתאים לכל אחת. והאמת היא שאין מישהו שכלפיו אפשר להפנות אצבע מאשימה. עמוק בתוכי, כנראה, יש איזה חלק נואש שמרגיש דחוי, ומחפש את האישור החיצוני. אותו חלק בתוכי שחש לא מספיק טוב, שעושה הכל כדי להוכיח שהוא צודק, ומושך אל החיים שלי תובנות, נורמות ופסקי הלכה שמעודדים אותי ללכת מעבר לגבולותיי, להיות אטומה לכוחותיי ולצרכיי ולעשות יותר ממה שאני באמת יכולה. ואז לקרוס, ולהוכיח בכך את מה שהאמנתי בו מלכתחילה: שאני לא מספיק טובה. בשפה אחרת אפשר לקרוא לזה "והייתם כא-להים". ניסיון עקר להוכיח שאפשר לנצח את מגבלות הגוף, הנפש והחומר, לדמות לא-להים, ואז להתרסק בגילוי המרעיש, בכל פעם מחדש, שאני בסך הכל בשר ודם, מהול בצער שאני לא מצליחה לעמוד ב"סטנדרטים של א-להים".
—
המשכנו לפרק. גילינו – וזו הנקודה החשובה – כי הטרנד של הטבעיות, כלומר לידה טבעית, תזונה טבעית, אמהות טבעית וכדומה נגוע גם הוא בחטא הקדמון של "כך ולא אחרת". בדומה לפרוטוקול של בית החולים, שקובע שלידה אמורה להתקדם בקצב של ס"מ לשעה וכשזה לא כך יש לזרז את התהליך, נוצר גם פרוטוקול של לידה טבעית: אפידורל הוא כישלון, פיטוצין הוא טעות בלתי נסבלת ומוניטור הוא אם כל חטאת. ועל שני הפרוטוקולים מפקחת אותה אם אכזרית, תובענית, שאינה מרוצה. זו שמזהה מה אין ולא מה יש.
נדהמנו מהגילוי.
לכאורה – טבעיות, כלומר הבנה של מחזוריות, תהליך, הקשבה. אולם עבורנו, הטבעיות דיברה בשפה ליניארית. כעת, כבר לא משנה איך מתנהלת הלידה, בכל אופן היא לא מספיק טובה.
—
זו כבר היתה נקודת מפנה. התחלנו לחפש מה יכול לעזור לנו לצאת מהמנגנון הזה, מה יכול לפרק את הנחת היסוד שבכל אופן אנחנו לא מספיק טובות. נתקלנו בספרה פורץ הדרך של סימונה מצליח-חנוך, אגדות המוות ההפיך: "החשיבה המערבית הנפוצה בת זמננו מתייגת מחלה, דיכאון וחוסר שליטה כאלמנטים שליליים שיש להימנע מהם. לפי תפיסות הוליסטיות רבות, כל מחלה היא גם תרופה. כל מחלה מגלמת פוטנציאל של ירידה לצורך עליה. אפילו הרפואה הקונוונציונלית כבר מכירה בכך, גם אם חלקית, שמחלות רבות מורכבות מחומרים רגשיים מודחקים שלנו או של הורינו או לפחות בכך שהדחקה רגשית עלולה לפגוע בבריאות הפיזית. הדיכאון, כפי שאני רואה אותו, הוא כלי קיצוני להיחלצות מתוך מצב נפשי חסר מוצא. כלי מסוכן, לעיתים, שוודאי לא הייתי מציעה לאף אחת לזנק לתוכו, אך ברור לי שאפשר להתבונן מחדש בחוויה הקשה הנקראת דיכאון, משוחררות מהתניות תרבותיות, משוחררות מהצורך בשליטה. להתבונן בו כבתהליך בלתי נמנע, שהנפש שואפת אליו כשהיא איננה מסוגלת להכיל. אני מתייחסת לדיכאון כאל סוג של רגרסיה תרפויטית, השתבללות בתוך אין זמני, המאפשרת החלמה מאותו שסע נפשי שפתח את הדלת בפני הדיכאון מלכתחילה – הרפיה מוחלטת ממושכות החיים, מתוך ההנחה ש"סוס הנפש" יודע בעצמו את הדרך הביתה. סוס הנפש שלי הוא אותו רכיב פנימי שאנחנו קוראים לו לרוב אינטואיציה – הדבר הזה שלוקח אותנו בבטחה לאורווה, גם כשאנחנו בעצמנו לא "יודעים" את הדרך".
זו דרך אחרת לגמרי להסתכל על הדיכאון. אולי בעצם הוא לא נגדי, אלא באופן מוזר, פועל בעדי? אולי זו דרכה של הנפש שלי להניח על השולחן כל מה שלא הסכמתי להתבונן בו, כל רגש בו לא הסכמתי להכיר?
ואולי, כשאני מכירה ברגשות שגאו בי זמן רב, הם כבר לא צריכים לגדול לממדים ענקיים, דרקוניים, אלא יכולים לתפוס בחזרה את מקומם הראוי, ולחזור להיות "דרקון" קטן, נחמד, שכל גודלו כחתלתול?
ואולי השם כן אוהב אותי?
אולי מה שחשבתי כהעדר, הוא רק גילוי חדש, גבוה ומורכב יותר, של פני שכינה? איזו דרך חדשה לתפוס אותו, ולהשיל ממנו כמה דימויים לא רלוונטיים? כמו במילותיו מרפאות הנפש של הרב קוק: "למראה זעזועי האורות כמו אלה חושבים שהאמונה נופלת, שהעולם מתהפך, ובאמת הצללים נדים וזזים, בורחים ומסתלקים לפנות מקום לאור".
ואם אפילו הדיכאון הוא חלק מתכנית בריאות (לא נעימה, יש לומר), אז אולי גם רכיבי הנפש שלי כולם הם רצויים ואהובים לפניו יתברך? אולי הגיע הזמן שאראה בעצמי אדם שלם, שכל חלקיו כולם הם פשוט בסדר, כולם חלק ממני? שהרי את כולם ברא השם במידה שווה.
—
השלב הבא היה – אז מה כן? מה באמת אנחנו רוצות? עם הזמן הבשילה ההבנה כי אנו רוצות להתייחס לעצמנו בחמלה. לראות את התמונה השלמה, להכיר בצרכינו ולתת להם מענה במקום התעלמות. להיות קשובות לרגע הזה ולמה שהוא מביא איתו, ובעיקר – לראות את החלקי כשלם. כן, רצינו עדיין ללדת באופן טבעי. יותר מכך, רצינו לאהוב את עצמנו גם אחרי הלידה, לא משנה כיצד היא תתרחש.
בזמן שנותר עד הלידה, התאמנו על זה ביום-יום, מכירות בטוב לפני הכרת המיותר. ערכנו רשימה של הצרכים שלנו לקראת הלידה ודאגנו למלא אותם בזה אחר זה. שוחחנו זו עם זו בתדירות גבוהה, מביעות בקול פחד, תסכול, קושי, כאב. מרשות לעצמנו להפסיק להיות חזקות, מושלמות, בלתי מנוצחות.
זה עבד. ילדנו בהפרש של שבוע, כל אחת בדרכה, לידות מעצימות ומחזקות. הפעם, במקום לחוש קרבן – חשתי מלכה.
בשנה שחלפה מאז, עברנו יחד את "תקופת הסיכון" שלנו, מחזקות זו את זו, נתמכות, בוחרות לראות את החסדים שהשם שולח וגם מכירות ונותנות מקום לקושי, לתסכול, לכאב.
גילינו שכאב שנותנים לו מקום, חולף מאליו.
—
פסיכיאטר שאני מעריכה אמר לי פעם: אל תגידי בכל מקום שחווית דיכאון. יתייגו אותך. יסמנו אותך. הקשבתי לו, והרגשתי שהפעם הוא טועה. אני מספרת על הדיכאון שלי בכל מיני מקומות וללא בושה. המציאות מוכיחה לי שכשמדברים בכנות ומביאים את הפגיעות החוצה, נוצרת קרבה גדולה, ומתחיל או ממשיך תהליך ריפוי. פעמים רבות קיבלתי טלפון אחרי סיום סדנה, ואשה נוספת ציינה בפניי שהיכולת שלי לספר גם על החלקים האלו בתוכי אפשרה לה להכיר בדיכאונה שלה. וכמו דרקונים, גם הדיכאון בסך הכל רוצה שנשים אליו לב.
לתפיסתי, סביב אשה בריאה מתנהל בית בריא. בריאות אינה עניין של מזל. בריאות אפשר ליצור, באופן מכוון ויום-יומי, על ידי בחירה בחיים, על ידי הקשבה מלאה לצרכים הפשוטים של הגוף ושל הנפש ודאגה כנה למילויים. וכשאיננו עושות כן, אל דאגה: לגוף ולנפש יש דרכים משלהם להוביל אותנו בחזרה אל האורווה.
מקורות בבליוגרפיים:
סימונה מצליח חנוך, אגדות המוות ההפיך, פראג 2009
נעמי וולף, מיתוס היופי, הקיבוץ המאוחד 2004
ג'ק קנט, דרקון – אין דבר כזה, עם עובד 1975
הראי"ה, יסורים ממרקים, בתוך זרעונים, אורות
