פרדיגמות של טרמפיסטים

יום ראשון בצהרים.
אני חוזרת מהקליניקה הביתה.
סביב שולחן האוכל יושבים להם שני בניי, מנגבים חומוס רגע לפני היציאה לדרך.
אני מוסיפה קצת סחוג למנה שלי ומתיישבת לצידם.
השיחה מתגלגלת – יש בגרויות השבוע, מתוכנן טיול…
רגעי עונג של אמא עם שני מתבגרים גבוהים וחינניים.

נעם מסיים לנגב את הצלחת שלו וקם
יאללה, אני זז
יש לי מתכונת עוד 3 שעות.
מתכונת? אני מזדעקת
איך נראה לך שתספיק להגיע ב-3 שעות?
יש אוטובוס עכשיו?
לא בדקתי, הוא עונה בנונשלנט.
אני בונה על טרמפים. 

אבל איך תספיק להגיע תוך 3 שעות? אני עדיין בסימן שאלה
למה לא? הוא עונה ממרום גובהו
הכלל בטרמפים הוא פי 2 מנסיעה ברכב.
יש סיכוי? אין סיכוי?
אנחנו מתחילים לצחוק ולהמר
יאללה, שלח סלפי מהכניסה לכיתה
אל תדאגי, הוא קורץ לי,
סלפי עלי.

אחרי פחות משעתיים קופצת הודעה בווטאספ המשפחתי –
הרגליים שלו על כביש הגישה לפנימיה
הגעתי 🙂

הוא הגיע למתכונת מספיק מוקדם כדי לשתות קפה בנחת
אני נשארתי כאן, עם הדוגמה המכוננת הזו על פרדיגמות ואיך שהן מעצבות לנו את החיים,
וחשבתי על הזקיק שמשגר לו ביצית אל החלל הפנוי לקפיצת ראש מטורפת.

בואי נכנס רגע לראש של הזקיק.
יושב לו זקיק בשחלה, מוכן שם מששת ימי בראשית
(או ליתר דיוק, מאז השבוע ה-20 להריון.
כלומר, הוא מבוגר יותר מבעלת השחלות עצמה).
כל רצונו הוא לטפח, להבשיל ולשגר ביצית אל עבר המפגש הנכסף עם הזרע
כל רצונו הוא שאותה ביצית תהפוך ברבות הימים לילדה חיה, יפה ובריאה.
יושב לו הזקיק בשחלה וממתין,
עד שבחודש מסוים אחד הוא מקבל בוסט של הורמונים
גדל, מתפתח ומבשיל
והנה זה מתקרב, הנה הוא מוכן
הנה זה יכול לקרות
כמו ברגעים המכריעים לפני הגול במשחק כדורגל הוא נרגש כולו,
דוחק את ראשו דרך דופן השחלה ומשפריץ את בת טיפוחיו החוצה,
אל החלל הפנוי.

כמו אמא ביום הראשון בכתה א'
השילוח הזה מלווה בתפילות רבות
שהשם יאיר דרכה,
שמילים טובות ימצאו אותה,
שהחצוצרה תזהה אותה ותאסוף אותה אל חיקה.

עכשיו,
ברוב המקרים החצוצרה אכן עושה זאת. היא מזהה, אוספת, נותנת מקום.
ברוב המקרים, התפילה נענית והביצית מוצאת את מקומה בשליש הראשון של החצוצרה,
ממתינה שם כ-12-24 שעות
ואז…
פוגשת זרע והם הופכים להיות זיגוטה ואחר כך עובר, תינוקת, מתבגרת, אשה, אמא, סבתא וסבתא רבה.
רגע
נסחפתי קצת עם הדמיון שלו.
ברוב המקרים זה לא קורה.
כלומר,
ברוב המקרים הביצית נאספת על ידי החצוצרה,
ממתינה ו… מתפרקת.
באין זרע, היא מתפרקת ונספגת בדפנות החצוצרה,
והתפילה הספציפית הזו בעצם לא נענית.
בשביל אותו זקיק – זו כנראה טרגדיה לא קטנה.
כל עמלו ירד לטמיון. 

אבל בשביל השחלה – זה רק עוד ניסוי כלים,
רק עוד ביצית אחת שלא התממשה לכדי גוף
רק עוד התנסות אחת במחזור החיים.
בחודש הבא היא תנסה שוב,
עם זקיק חדש, שממתין גם הוא מששת ימי בראשית. 

בעניין הזה של פרדיגמות,
השחלה היא מורה לחיים.
כל חודש היא מנסה.
כמעט תמיד היא נכשלת.
ובכל זאת,
לרגע היא לא עוצרת לומר –
יודעת מה, עזבי, אין מה לנסות יותר.
משהו בה מאמין, או ליתר דיוק יודע
שבסוף זה יקרה.
והיא לא נותנת לאמת לבלבל אותה.

כמו נעם,
היא יוצאת לדרך
יש לה ידיעה ברורה שהטרמפ יעצור
שהיא תגיע למתכונת בזמן.
משהו בה יודע.
וגם אם הפעם זה לא הולך
גם אם חם ואף אחד לא עוצר לה
גם אם את המתכונת הזו היא תפספס –
היא לא מאפשרת למציאות לבלבל אותה
היא לא תשנה את האמון,
היא לא תזוז במילימטר מהידיעה הברורה שלה
שבסוף זה יצליח. 

וואלה,
יש לי מה ללמוד.
מהשחלה,
וגם מנעם.