ובחרת בחיים
את הבלוג שלי על הפלות יזומות תוכלי למצוא כאן למטה.
אבל שניה לפני שאת נכנסת לקרוא –
אנא ממך, עשי זאת בחמלה.
מגע בתוכן הזה הוא מגע נפיץ בטאבו חברתי עתיק יומין – ובעניינים הרבים שיש לרובנו עם פוריות, עם כמיהה לילד, עם כל קשת הרגשות האנושית סביב מיניות זוגיות אמהות טריטוריה שייכות וחיבור לשבט.
כל סיפור שכזה, כשהוא נחשף לשמש, מבקש עדינות, חמימות ורוך, ולא שיפוט, ביקורת ודחיה.
בבקשה אתרי את החלק העדין בתוכך כדי לקרוא, ואם הוא כרגע בחופשה – חכי עם הקריאה עד שיחזור.
נשות הקבוצה הרשו לי לפרסם את הדברים מתוך תחושה שאולי, אולי הם יועילו למישהי אחת ביקום הזה שתעמוד באותו צומת נוראי כפי שעמדנו אנחנו. שאולי מקרא הסיפורים שלנו יפתח חלון, יאוורר את החדר, יאפשר להרגיש נורמלית וחיה ושייכת, ולו לרגע.
ולכולנו עלתה אותה בקשה – שיקראו אותנו באהבה.
הנה הוא כאן. הוא ארוך. שבי בנחת, עם כוס קפה.
הבלוג הזה הולך להיות אישי, חושפני, נוגע בעצבים רכים. לא קל לי לכתוב אותו. יחד עם זה, אני מרגישה דחף פנימי לעשות כן, כאילו המילים לא שואלות את רשותי, דורשות להפוך השתקה ושתיקה למילים מוצהרות.
כל אשה שעברה הפלה יזומה מכירה את זה: גישוש פנימי בתוך הבטן בפגישה אתך בודקת בזהירות כיצד יתקבל המידע כמה שיפוטית את מולי כמה חמלה תהיה בתוכך למקום הבלתי אפשרי שהייתי בו לומדת מתי ואת מי לשתף נכווית, לעיתים, אל מול נסיון שגוי לומדת לשתוק.
אם את בוחרת להמשיך לקרוא אנא ממך גייסי חמלה בלבך. כמאמר חז"ל – אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. ודרשו לעולם לא תוכלי להיות במקום אדם אחר. לעולם אל תדוני.
בקיץ האחרון עברתי הפלה. הריון שקרה במפתיע הותיר את שנינו מבולבלים ואחרי יממה של התחבטות, פשוט הבנתי שאני מוזמנת לעשות קפיצת גדילה וללמוד שהרצון שלי – או אי הרצון, במקרה הזה, הוא פקטור מספק כדי לומר לא תודה. כמה שעות אחר כך, כשההבנה הבשילה להחלטה – הרחם המופלאה שלי הגיבה באישור משלה והביאה דימום טרי, יפה, מרגש עד דמעות.
קרן עור פניי. זו היתה התחושה המדויקת כשההפלה הסתיימה. מבין 6 הלידות שחוויתי – זו היתה הטובה, המעצימה, המחזקת ביותר. הייתי הכי קשובה ומדויקת לעצמי, לרחם שלי הקשבתי לצירים, קמתי להתרוקן, רקדתי ונחתי וכשהשליה יצאה הרגשתי שהגוף שלי זורח.
את שק ההריון הצעיר והשליה קברנו תחת התאנה עם תפילת הדרך ולנרות שבת הוספנו נר, לנשמה שפקדה את קירות רחמי זמן קצר והצטרפה, בכך, למשפחתנו.
במשכב הלידה שיצרתי לי אחר כך מצאתי את עצמי מספרת לחברה ועוד אחת, ועוד על קפיצת הגדילה שחוויתי.
אולי זה הרגע להכיר לך את המשפחה שלי. אני נשואה באהבה רבה ואנחנו מגדלים יחד ארבעה ילדים שנולדו בתוך 6 שנים. עברתי שלושה דכאונות אחרי לידה, שהחריפו עם הזמן. כשנה וחצי אחרי הלידה הרביעית גיליתי לתדהמתי שאני שוב בהריון – שהופיע בתוך גל דכאון חריף ותקיף. שבועות ארוכים של ייסורים חלפו עלי עד שהבנתי שמבין מבחר כדורי הג'אגלינג שלי יש אחד שאני לא חייבת להמשיך להחזיק באוויר.
זו היתה החלטה קשה מאין כמוה. המילה הפלה לא הופיעה באוצר המלים שלי. להיפך, ידעתי לומר בקול שאני – אני לעולם לא אפיל, לא משנה מי יהיה העובר ומה יגידו הבדיקות. מי אני שאחליט על חייו של אדם אחר?
אבל איך קראת כבר למעלה אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. אפילו לא את עצמך.
בימים הקשים ההם ההחלטה לעצור את ההריון התגלתה כתחילתה של גאולה, של לקיחת אחריות על כדור שלג עצום שגלגל אותי במורד ההר. החלטנו יחד ל ע צ ו ר . הגרידה היתה נקודת המפנה בה הרמתי את עצמי מהבור, אוחזת בשערות ראשי ומשכתי אותי החוצה. זה לקח עוד 8 חודשים עד שיצאתי מכלל סכנה. במבט לאחור הגרידה ההיא היתה צומת בין רכבת ההרים בה חייתי עד אז שכללה דימוי עצמי נמוך, התמודדויות רגשיות ושק רגשות אשמה לבניית עמוד השדרה שלי היום, לנוכחות, ליציבות רגשית, וליכולת לחבק בתוכי (ואצל אחרות) מקומות קשים מבלי להבהל.
בריאות קוראים לזה.
אני חוזרת לספר לך על משכב הלידה. מצאתי את עצמי מספרת שוב ושוב מעכלת מזוויות שונות את חווית ההפלה הזו שעד היום איני יודעת כיצד לקרוא לה. יזומה? הרי היא היתה טבעית. טבעית? הרי החלטתי ללכת להפיל. קבעתי תור. אולי אקרא לה – יזומה טבעית.
לתדהמתי כי רבה כמעט כל חברה לה סיפרתי השיבה לי בסיפור דומה מושתק על הפלה יזומה מסיבה זו או אחרת על השתיקה, על הלידה הזו שלא קיבלה מקום על השמחה בהחלטה, או האשמה, או גם וגם… שמלוות אותה עד היום. על הרגע בו את מתבוננת על המופלאים שילדת ומתבאסת שאין פה עוד אחד. על הרגע בו את מתבוננת עליהם ושמחה שאין כאן עוד אחד.
אחת החברות אמרה: עינת, תפתחי על זה קבוצה. בואי נדבר על זה.
בוחרות בחיים ככה קראתי לקבוצה הזו עשר נשים התעניינו 8 נרשמו 4 ביטלו ברגע האחרון. נותרנו ארבע. ארבע אמיצות.
שבוע שלפני פתיחת הקבוצה. מתהפכת במיטה ולא מצליחה לישון. מה לי ולזה. למה אני שוב, כרגיל, פותחת את הפה הגדול שלי ונכנסת למרחבים עתירי טאבו? בשביל מה אני צריכה את זה? מרוב לחץ ופחד ששוב אני נוגעת בנושאים מושתקים יוצאת לי אפטה בפה לשמחתי, הפעם רק אחת. גדלתי.
אנחנו יושבות לנו בקליניקה שלי משוחחות רגע על מה הביא אותנו לכאן. כולנו מתרגשות, לחוצות, חוששות מבקשות ליצור מרחב בטוח בלי שיפוט, בלי ביקורת מרחב שתהיה בו נחת, חיבוק, מקום שנוכל להביא בו את כל הקולות כולם להתבונן על מה שעברנו, על הדרך על מה שנולד בנו כשהריון מת. ומחליטות להתחיל בלספר את הסיפורים שלנו. הקבוצה קטנה וזה משחק לטובתנו – מפגש אחד יוקדש לכל אחת, לסיפור האישי שלה היא תבחר מאיזו נקודה להתחיל ובאיזו לסיים ואנחנו נהיה המעגל המחבק, התומך, הקשוב ננסה להאזין גם לסב-טקסט ובעיקר להיות עדות.
בזו אחר זו אנחנו קופצות למים הסיפורים מתגלגלים טווח ההפלות הקבוצתי נע בין עשור לחודשיים עיניים מנצנצות, דמעות נשפכות סיפור אחר סיפור מתבהרת לנו תמונה ההפלה היא חלק מרצף חיים ממסע צמיחה רוחני לכל הפלה הקשר, קונטקסט עשיר מאחוריה. בתוך הסיפורים אני מוצאת הדים לסיפור שלי
רסיסים מסיפור אחד – אני מאלו שתמיד אומרות כן מורידה את הראש בהכנעה לכל בקשה, לכל מה שמגיע מסתדרת עם הכל גם כשממש לא נוח ומתאים לי ככה זה שנים… אני אף פעם לא שואלת את עצמי מה אני בכלל רוצה. ואז הגיע ההריון הזה שאותו כבר לא יכולתי לשאת והבנתי שאם אני לא אומרת לו לא – אני מאבדת את חיי והעזתי, העזתי והתעקשתי לומר לא לראשונה בחיי, לומר פשוט לא.
פשוט זה לא היה. דרך חתחתים עברתי לקנות את חירותי.
רסיסים מסיפור שני – ההפלה שלי באה על רקע היחסים עם אמא, היכולת שלה להיות שם בשבילי היכולת שלי להתמך על ידה, לקבל את ידה המושטת משהו בהפלה שם את היחסים בינינו בהקשר חדש אנחנו עדיין לומדות את זה
רסיסים מסיפור שלישי – ההפלה הזו גילתה בתוכי רצון ברזל וכוחות שלא שיערתי שיש בי וחיברה אותי לשורשיי, לסבתי האהובה שתמיד נתקנאתי בה והנה משהו מכוחותיה מופיע גם אצלי.
בסיפור שלי אני מגלה כיצד כל לידה שלי היוותה תיקון לזו שלפניה וגם ההפלה השניה היוותה תיקון לראשונה בתנועה מקרבנות לריבונות בהחלטה מתוך חולי והתנצלות להחלטה מתוך חוזק ובריאות, גבולות וכבוד לרצוני.
אנחנו מסיימות לספר את סיפורינו. איזו הקלה משתררת בקבוצה. יצרנו לנו שבט, קבוצת השתייכות. לאט לאט אנחנו מגלות רשות בתוכנו לדבר על מה שאסור להרגיש חלק, לקבל מקום. הסיפורים מתמקמים מחדש, מעובדים – לעיתים לראשונה בחיים
אחת הנשים אומרת – איך זה שאת סיפורי הלידות שלי סיפרתי עשרות פעמים הופכת בהם ומעכלת אותם עם כל חברה ואת סיפור ההפלה לא סיפרתי מעולם כסיפור רצוף – אפילו לא לעצמי?
ומה קורה, מה קורה כשאני לא מספרת סיפור? כמה משקל הוא צובר בתוך מרכבת חיי? כמה מקום הוא מבקש בתוכי? וכיצד הוא משפיע על המרכבה שלי? מהי האחריות שלי ביחס לחלקי המרכבה? הנצליח לרתום אליה את הסוסים, ולהוביל אותה במעלה הדרך או שמא נמצא אותה מתגלגלת, עמוסת חתולים בשק מנווטת את חיינו כרצונה?
אנחנו לא רוצות לספר רק סיפורים הירואיים, לטפוח לעצמנו על השכם. אנחנו מבקשות להכיר גם באבדן. להכיר בהחמצה, ברגעים בהם אני מתבוננת על ילדיי ולבי נחמץ בקרבי. יכלו להיות כאן עוד שניים. שני ארזי הלבנון.
שתיקה נופלת עלינו דקת דומיה בתוכה מתבהר: קול ערמומי מתגנב פנימה אל רגעי ההחמצה קול מלקה, מתבאס לוחש בלעג – אם רק היית קצת יותר [חזקה. משתדלת. אמיצה. נוטלת ציפרלקס. חיונית. בריאה] היית עוברת את אותה תקופה אפלה ומצליחה לגדל עוד ארז לבנון אחד. אולי אפילו שניים, מי יודע? חבל, חבל שהיית כל כך [חלשה, פחדנית, דכאונית] אשה אחרת ודאי היתה מצליחה במקומך.
שתיקה נוספת נופלת בחדר עד שאנחנו מצליחות לתפוס את השועל הערמומי בזנבו. הרי בכל רגע של החמצה אנחנו מספרות לעצמנו רק מה היה קורה אילו [הייתי מספיק חזקה ומצליחה. הפי-אנד] ולא מספרות לעצמנו מה היה קורה אילו [ההריון ההוא היה ממוטט את שארית כוחותיי. דד-אנד]
אל תדוני אשה עד שתגיעי למקומה. ואם עברת את אותו מקום, שוב כבר אינך שם, ואינך יכולה לדון.
אני רוצה לכתוב מכתב למי שהייתי שם. לאשה שהייתי, שבחרה את בחירותיה. לכתוב לה מכתב מלא אהבה. לאהוב אותי, כפי שהייתי אז.
אולי אלוהים הוא בעצם אלוהימא. אולי הזהות שלו היא זהות נקבית. אולי כאשה, אלוהימא יודעת לקבל בנחת את מעגל החיים והמוות. הוא חלק ממנה, חלק ממחזוריות החיים. אולי אלוהימא מקבלת זאת יותר באהבה. בחמלה. ברכות. אולי יש לה מקום גם בשבילנו.
יום אחד נספר לילדים שלנו. חלקנו כבר סיפרנו. אצל חלקנו הם עוד צעירים מדי. יום אחד נספר להם. לפחות להן, לבנות שלנו. נספר להן שקיימת אופציה כזו בעולם שלפעמים נשים בוחרות בחיים של עצמן על פני חיי עובריהן אנחנו נעות באי-נוחות עם המחשבה הזו מייחלות לזה שבנותינו יקבלו אותנו בלב חפץ וחם נטול שיפוטיות שלא ידונו אותנו לכף חובה שיתבוננו עלינו בחמלה. מתפללות שנדע לנשום גם עם האבדן שהן עלולות לחוש אל מול ידיעה כזו – יכל להיות לי עוד אח.
אחת אחת נכנסות אל החדר גם מערכות היחסים עם האמהות שלנו כווצ'ים, שיפוט, ביקורת וחוסר אונים תקשורת לקויה וגם אהבה, הערכה, שייכות יחסים טעונים, מעורבבים מכאן ומכאן
ברגע אחד בדיון חושבות על בבושקה אני בתוך אמא שלי. העוברים שלי בתוכי. כולנו רקמה אנושית, מארג חיים מנסות להתכחש לה, בתוך תרבות שמקדשה אינדווידואליזם.
ובכל זאת – האם זה אפשרי, בכלל, לצפות למערכת יחסים אינטימית, קרובה ולא שיפוטית עם הבנות שלנו בעוד מערכת היחסים עם אמא שלנו נותרת טעונה ומלאת ביקורת? איזו הזמנה עומדת כאן לפתחנו? איזו אחריות אנחנו נקראות לקחת, לראות את אמותינו כנשים בזכות עצמן על שלל המתנות, ההזדמנויות והאתגרים הכרוכים בהיות אשה?
אנחנו מהרהרות בקול אולי במקום ועדה להפסקת הריון בה עליך להתחנן על חייך, להמציא מכתב מפסיכיאטר או לשקר בנוגע לזהות האב תשכיל החברה שלנו לספק לכל אשה בצומת שיחת תמיכה וחשיבה משותפת עם אשת טיפול מלאת כבוד לאוטונומיה של אשה על גופה מלאת כבוד למסע הצמיחה שהיא עוברת בחיים ולקונטקסט אליו נכנס ההריון הספציפי הזה
אנחנו מכירות בכאב בכך שכולנו משתמשות בגוף שלנו כדי שיעשה בשבילנו עבודה. יאמר במקומנו לא. זה מצמרר.
אחת הנשים בקבוצה אומרת לי – יש לך נטיה לשאול מה היה אילו.
השאלה שלה פוגעת בבטן הרכה. אני הולכת איתה שבועיים לפתע מתבהרת בתוכי ההבנה מי שאני היום, מה שאני יודעת על גוף של נשים על רחם על מחזור החיים והמוות – מי שאני היום זו סך כל מהמורות חיי הלמידות שלמדתי כן, גם הלימודים והתעודות אבל בראש ובראשונה מה שנחקק בי, בבשר נסיון חיי, הקירות בהם נתקלתי, הכאפות שאכלתי לעיתים.
לפתע אני כבר לא מסתכלת אחורה בחמלה להיפך, הודיה עמוקה עולה בי. הודיה בלב שלם עליי, על מי שהייתי אז, שהביאתני עד הנה. ואני מבקשת לחבק את הנטיה שלי למצוא מתכון מדויק שיביא לי חיים מושלמים. איזו חמודה אני, בחיי.
אנחנו מתעגלות לסיכום. מחבקות אותנו. מסכמות שנפגש עוד שנה, לראות מה צמח מכירות בכך שזרעים משמעותיים נטמנו באדמה היפה הזו.
משהו בי מבקש לא לתת לזה לחלוף. לאפשר לדברים להדהד, להופיע בחלל. המילים נולדות ממני, נשפכות כאן בלי מעצורים. תודה לכן, אהובות ואמיצות לב, שבאתן להתעגל איתי במקום נפיץ כל כך בנפש. אני אוהבת אתכן.