שמעי סיפור.
סבתא שלי עליה השלום,
עשתה כל מאמץ לא ללבוש בגדים חדשים.
בשביל מה לטרוח? היא נהגה לשאול בביטול
ממילא עוד מעט אני כבר בר מינן.
חבל להשמיש בגד חדש.
שימתין בארון, מישהו אחר עם תוחלת חיים ארוכה יותר
כבר יהנה ממנו.
את המשפטים הללו שמעתי ממנה לאורך כל שנות ילדותי.
היא חיה עשרות שנים ונפטרה בשיבה טובה,
בת למעלה מ-90
הבגדים ההם חיכו בארון,
ממשיכים להיות חדשים, פורמלית,
אבל כבר לגמרי לא באופנה.
נזכרתי בזה השבוע,
כשהנגרים הגיעו להרכיב אצלנו את המטבח החדש.
כן, החלפנו מטבח,
למרות שהקודם היה סך הכל בסדר,
קצת ישן, לא ממש נוח,
אבל לא כזה ש"מצדיק" החלפה,
בטח לא במונחים של סבתא שלי.
אם סבתא היתה עומדת כאן – חשבתי לעצמי –
היא בטח היתה תוהה למה אני מזמינה מטבח חדש
הרי החיים קצרים כל כך,
היום את כאן ותיכף כבר בעולם הבא,
אז בשביל מה לטרוח…?
חשבתי על סבתא שלי ונזכרתי בשחלות.
בשלב די צעיר של החיים הן מתחילות להבשיל ביציות
ומשחררות אל החלל הפנוי ביצית אחת בכל חודש.
לא חבל?
אנחנו לא משתמשות ברובן.
למעשה, רוב שנותינו הפוריות אנחנו סתם "מבזבזות" לנו ביציות
שיכלו תיאורטית להמתין במחסן השחלה עד הזמן הנכון.
למה לבזבז? למה לחדש כל חודש עם ביצית חדשה?
תהיתי לי אם גם השחלות של סבתי האהובה בייצו ככה.
אולי גם הן נהגו בחסכנות כמותה?
אין לי תשובה על זה,
אבל בתוכי אני יודעת –
החיים קצרים, קצרים מדיי,
ומחזור הביוץ והווסת מלמד אותנו להתחדש,
להיפרד ממה שכבר לא משרת אותנו,
להצמיח אפשרויות חדשות.
אז הנה המטבח החדש שלי,
והידד לביציות שממשיכות להזכיר לי, בכל חודש,
שמותר להשתמש, לבזבז, לחיות במלואי.
סבתא, שולחת חיבוק.
אני אוהבת אותך.