פעם הכרתי אשה שיכלה לחיות בצמצום.
עד יומה האחרון התהלכה מכווצת,
לא תופסת הרבה מקום במרחב,
לא משתמשת בשום דבר חדש,
לא שותה,
בקושי אוכלת.
האשה הזו היתה סבתא שלי.
אהבתי אותה מאוד,
אבל לא פעם תהיתי איך זה.
איך זה שהיא חיה ככה, מסתפקת במועט,
ומה הקטע שלה להיות גאה בזה.
כן, היא היתה גאה בעצמה,
ביכולת שלה להצטמצם.
ביכולת שלה לשאת את משקל החיים,
להתכווץ עוד קצת,
לא לזלול אותם.
לכן, עד יומה האחרון היא לא ידעה לקרוא ולכתוב,
ואני, נערה צעירה, הייתי יושבת ומקריאה לה כתבות ארוכות מהעיתון.
עד יומה האחרון היא לא פתרה תשחצים,
לא כתבה רשימות מכולת,
ובקושי ידעה לחתום את שמה.
האינטליגנציה האדירה שלה לא קיבלה ביטוי דרך עולם הכתב.
אז חשבתי –
אני אדע לזלול את החיים.
אני אדע לטרוף אותם,
ליהנות מאור שמש, ממי מעיין
לקרוא שפות זרות,
לכתוב היטב.
אחר כך החיים עשו בי את שלהם.
היום, אני יודעת,
גם בי יש חלקים שמרגישים גאווה על היכולת,
כאלו שטופחים על כתפי בתחושת סיפוק כשאני יכולה לא לאכול כמו שצריך,
יכולה לא לטפל בעצמי,
יכולה לא ליטול צמחי מרפא ולא לישון בלילה
ועדיין לתפקד, לכאורה, מצוין.
החלקים הללו, הסבתאיים,
אומרים לי – יופי, נטלת במשך שבוע ברזל כמו שצריך.
זהו, את מרגישה מספיק טוב.
אפשר להפסיק.
את הרי יכולה גם בלי זה.
ככל שעוברות השנים אני מתבוננת בחלקים הללו,
מתבוננת בסבתא שלי, המתוקה,
שבטעות המשיכה לשרוד גם כשהחיים כבר לא חייבו אותה לעשות כן.
אני מתבוננת בסבתא הזו שבתוכי
ואומרת לה –
הי, אני ממש אוהבת אותך,
ואני רואה שאת כל כך יכולה.
רק בואי שניה, שבי פה רגע,
תנסי את זה עם כרית, מול האח,
עם עוד קצת קצף בכוס הקפה שלך.
תני לגוף להתרווח לכמה דקות.
למה את שמה לב?
מה קורה לך בגוף כשאת מגלה שאמנם את יכולה,
אבל וואלה – אפשר גם בלי הכיווץ?
מה קורה לך כשחם, ניזון ונעים לך?
מה קורה לך כשאת מתייחסת לעצמך מתוך רווחה?
אני מתרווחת לי מול האח, יחד עם סבתא שלי,
מזמינה את נשמתה להצטרף אלי,
וכל-כך שמחה כשאני מרגישה אותה נושמת בהקלה פתאום.
מוקדש באהבה לסבתותיי,
נשים אדירות,
כל אחת במסלול חייה.
בתמונה – סבתא שלי, נשמתה עדן,
מנסה לענוד לי טבעת.
