בשנות צעירותי היפות למדתי תואר ראשון בבר אילן ו… איך נאמר? לא עפתי.
כדי למלא את ימיי במשמעות,
הוספתי לי במקביל ללימודי התואר עבודה בפנימיה
וכך זכיתי לעבור באחת מרווקות לאמהות:
קיבלתי 25 בנות שאהבתי מאוד
ואתגרו אותי בשלל דרכים
ארוחות בחדר אוכל
ומחסור רציני בשעות שינה.
בערב קשוח באותה תקופה
ישבתי עם מדריך פנימיה ותיק ואגדי בשם רפי.
תגיד, שאלתי אותו
איך למען השם אתה עושה את זה כבר 30 שנה?
איך אתה מחזיק מעמד?
איך אתה לא מתייאש?
רפי הסתכל עלי במבט חצי רציני חצי צוחק
ואמר לי
תגידי, את גנובה?
לי הרבה יותר פשוט מאשר לך.
את חוזרת הביתה מערב מבאס בפנימיה
ויש לך את מה שקרה הערב. באסה לך.
אני חוזר הביתה מערב מבאס בפנימיה
ופוגש בפתח הדלת בוגר עם מדים
שבא לשתות קפה ולספר שהוא יוצא לקצינים
אני מחבק אותו וזוכר היטב כמה צרות הוא עשה רק שנתיים קודם
וזה נותן לי תקוה עצומה ביחס לכל אלה שעשו בלאגן הערב.
את – רואה את מה שיש עכשיו.
אני, לעומת זאת, אני רואה את מה שעתיד להיות.
למדתי להסתכל רחוק,
ואני אופטימי.
ברבות הימים חשבתי על רפי
בכל פעם שקיבלתי טלפון מבוגרת קורס מודעות לפוריות.
שנה אחרי, חמש שנים אחרי,
אפילו תשע.
כל אחד מהם נשא תקוה,
ואם יש נושא שחזר על עצמו כחוט השני בכל השיחות –
הריהו – שהיכרות וידע הם כוח.
אני עומדת בפני ניתוח מורכב,
סיפרה אשה אחת.
הרופאים המליצו לי לעבור כריתת שד מלאה,
וכל סובביי טוענים בעד או נגד, מערימים שיקולים לכאן ולכאן.
אחרי ששמעתי הכל וקיבלתי מספר חוות דעת
נזכרתי במה שלמדתי ממך:
נזכרתי שהגוף שלי הוא שלי
נזכרתי שאני – ורק אני – אצטרך לחיות עם ההשלכות
שאף פעם אין תשובה אחת נכונה
ושהתשובה שלי נמצאת בתוכי פנימה.
ירדתי לים.
התבודדתי עם הגלים.
קיבלתי תשובה שהפתיעה אותי –
אבל העניקה לי שלוות נפש וגוף,
והתקשרתי לומר לך תודה.
ההיכרות האינטימית שלי עם עצמי
שהתחילה אז, בקורס ההוא –
היא הבסיס עליו אני בונה את החלטתי.
אני זוכרת איפה עמדתי כשהיא התקשרה.
אני זוכרת כמה זה הפתיע אותי.
ברבות השנים והטלפונים, בעצם קיבלתי קצת מהתקוה של רפי,
יודעת שככה זה עובד,
ונהייתי אופטימית.
בימים אשר כאלו,
אני נזכרת שוב ברפי האגדי ממקוה ישראל,
מתפללת לצקת תקוה בימים של חושך גדול.
תיכף יגיע אלינו חג האור,
וכולנו נדליק שלהבות קטנטנות בתוך החושך,
ונדמיין אור גדול.
נדמיין גאולה שהיא מעבר לכל דמיון.
נקבל הזדמנות להרגיש קצת כמו רפי.
