8.9.24
אני נוחתת בנתב"ג,
יוצאת משדה התעופה ועומדת רגע.
חם מאוד בארץ,
האוויר מלא אבק,
השפה – עברית,
האוכל כשר.
לוקחת רגע להסתגל.
מרימה טלפון לאיש שלי:
נחתתי בשלום.
הוא שמח לקראתי בטלפון,
ואז מבקש שאקח כמה נשימות עמוקות.
מה קרה, אני שואלת
גייסו אותי, הוא עונה.
הרציף מסתחרר סביבי.
אני מבקשת ממנו לדמיין שעוד לא נחתתי.
אדבר איתך בעוד שעה, אני אומרת לו,
אני מוצפת וצריכה רגע לנשום.
מנתקת את הטלפון,
עולה על רכבת, בוכה בוכה.
לאט לאט נרגעת, מתקשרת אליו שוב,
משלימה פרטי מידע ומתאפסת.
הרכבת ממשיכה לנסוע ותיכף אני בבית שאן.
אצלנו בקיבוץ צוחקים – ובצדק –
שיותר קל להגיע מנתב"ג לבית שאן מאשר מבית שאן למעלה גלבוע.
כשהרכבת מתקרבת לרציף,
אני קולטת שעם הצו 8
נעלמה גם האופציה שהוא יאסוף אותי מהרכבת.
זו שעת צהרים חמה,
בעמק בית שאן חם אף יותר.
אני לוקחת נשימה עמוקה מהמזגן ברכבת,
ועושה מה שלמדתי במהלך השבוע:
מבקשת עזרה.
———————————————–
הנה מה שלמדתי בריטריט בטוסקנה,
מהמרפאים החכמים של שבט הזולו:
התרבות שלנו מעריכה ומעודדת עצמאות.
"תעשי את זה בעצמך"
"עשיתי את זה לגמרי לבדי"
המשפטים הללו כל כך שגורים על הלשון,
עד כי אנחנו לא שמות לב שהם כאן.
אנחנו מחנכות את ילדינו לעצמאות,
מעודדות אותם להתנסות בעצמם,
גאות בהם כשהם מצליחים "לגמרי לבד".
לא חשבתי על זה לעומק עד שפגשתי את הסנגומות של הזולו.
בעולם שלהם,
כל העסק הזה של לעשות לבד הוא בדיחה עצובה.
למען האמת —
את אף פעם לא לבד.
תחשבי על זה רגע:
מה שאת לובשת – לא את יצרת.
המזון המוכן על צלחתך דרש את סיועם הנמרץ של הרבה אנשים.
הריהוט אצלך בבית – גם הוא לא יכל להיות כאן ללא עזרה.
התרבות של הזולו מתבוננת לצדדים ומכירה באמת הפשוטה:
אנחנו חלק ממארג אנושי רחב מאוד,
וכולנו תלויים זה בזה.
והם מתבוננים בעיקר אחורה:
לא היינו כאן בלעדי אלו שהעניקו לנו חיים.
החיים שלנו הם מתנת הדורות שהיו כאן לפנינו.
גם בעולם אינדבידואלי כשלנו,
אי אפשר להתכחש לעובדה הפשוטה הזו:
הגחנו לעולם מרחם אמנו.
כמו כל אמא ואבא,
הדורות שקדמו לנו רוצים לעזור, להקל עלינו,
הם כאן כדי להתגייס למעננו.
כל מה שצריך זה לבקש, להעיר את תשומת לבם,
לקרוא להם רגע –
והופ, הם מתגייסים.
הרעיון הפשוט והמהפכני הזה טלטל אותי מאוד.
במהלך הריטריט חשבתי לא-מעט
על כך שהחיים מזמנים לנו כל כך הרבה מורכבויות
ומה שהופך חוויה מבלתי-אפשרית לנסבלת –
הוא התחושה שאנחנו לא לבד.
כמה עזרה קהילה מעניקה.
כמה חמלה בני אדם יכולים להעניק זה לזה.
כמה תמיכה.
וכמה זה משמעותי!!
השנה הזו הוכיחה זאת מעל כל ספק.
הסנגומות סיפרו לי אמת פשוטה:
משאב התמיכה השושלתי תמיד נמצא שם,
תמיד מאחורי הגב שלך.
השאלה היחידה היא –
האם את זוכרת לבקש,
מרשה לעצמך להשען, להתמך,
מזכירה לעצמך שאת לא לבד.
בחזרה לרכבת,
אני מרכינה ראש ומבקשת רגע:
עזרתם לי לטוס עד רומא, לנהוג עד טוסקנה,
להשתתף בשבוע יוצא-דופן וגם לחזור לארץ?
שאפו.
קטן עליכם לעזור לי להגיע מהרכבת הביתה!
אני יוצאת מהתחנה,
ומזהה מישהו מהקיבוץ השכן.
אתה עולה הביתה? אני רצה אליו ושואלת
לא, אבל אקח אותך עד הצומת הקרוב.
טרמפ רודף טרמפ,
ותוך 20 דקות אני בבית.
20 דקות.
3 טרמפים.
0 דקות המתנה בטרמיפאדות.
אני כמעט בדלת, עוצרת רגע.
תודה, לוחשת להם.
תודה שאכפת לכם ככה.
בערב, האיש שלי חוזר הביתה.
וואלה, גם על זה הם חשבו,
אפילו בלי שביקשתי.
————————————————
שנה חדשה בפתח.
אני מרכינה ראש,
מתפללת לניסים, ניסים, ניסים
עבור האחים והאחיות שלנו החטופים בעזה,
מתפללת לרפואה שלמה,
מתפללת לגאולה.
שתהיה לך שנה מלאת תמיכה, אחות לבי.
שתרגישי כמה את אהובה,
כמה תמיכה יש לך
וכמה את יכולה להשען ולנוח.
אמן.
*תודה ליוסי מורגנשטרן על הצילום הנפלא