יש איזה רגע מכונן בסדרה חם לי – קר לי של ענת גורן, בו קרין קידר כמעט יוצאת מדעתה ואומרת:
חסר לך אסטרוגן??? לא חסר לך. לא אמורה להיות לך עכשיו כזו כמות של אסטרוגן.
את פשוט בזמן הסתגלות, בו המערכות שלך לומדות לווסת את עצמן מחדש
עם כמות שונה של אסטרוגן ופרוגסטרון ממה שהתרגלת אליו ב-35 שנה האחרונות.
את הרגע החזק הזה אני רוצה למרקר, כי זה בדיוק מה שמטריד אותי לאורך הצפיה בשני הפרקים ששודרו עד כה.
אם את עוקבת אחרי הבלוג הזה, את בוודאי יודעת ששאלת החוסר באסטרוגן מציקה לי מאוד.
כבר עסקתי לא מעט בשאלה איך היו נראים חיי אם היה לי אסטרוגן, ומה יקרה אם אמצא לי מקור חלופי;
האם מה שכבר לא מעניין אותי יחזור להסעיר את לבי? האם אמצא שקט?
ובכל זאת, כשאני צופה בסדרה המטלטלת והמשעשעת לפרקים של ענת גורן, משהו בי מתקומם מן היסוד.
אני לא מקולקלת.
גם את לא.
אם האבולוציה וריבונו של עולם בחרו שאמשיך לחיות גם כשהשחלות שלי כבר לא מספקות ביוץ אחת לחודש,
זה כנראה מתוכנן ולא פאק בייצור.
אם המערכות שלי עסוקות עכשיו בהסתגלות למצב החדש, זה כנראה בכוונת מכוון,
וזה מזכיר לי תקופת הסתגלות סוערת לא פחות – גיל ההתבגרות – בה השחלות נכנסות כשחקניות משמעותיות למגרש
והמוח [וכמעט כל האיברים בגוף] עסוקים בהתארגנות מחדש, חיווט והבשלה לקראת תקופת הפוריות.
הרי לא עצרנו בגיל ההתבגרות ואמרנו לנערות שלנו – הי, את מוצפת הורמונים, בואי נמצא דרך להוריד לך אותם,
חבל, היית כזו ילדה יפה… חבל שיהיו לך חצ’קונים. נכון?
לא עצרנו אותן, גם כי אי אפשר לעצור, וגם כי אנחנו יודעות היטב שזו תקופה,
היא לא קלה, ומלאת עצבים וטריקת דלתות, אבל בסוף הגשר הארוך והצר יש בשלות, יש חיים, יש פוריות.
אנחנו יודעות את זה כל כך עמוק בעצמות שלנו שאנחנו מוכנות לנשום ולנשוף
בכל פעם שדלת נטרקת ומשננות לעצמנו שזו רק תקופה.
ואז אנחנו מגיעות בעצמנו לתקופת ההתבגרות השניה בחיים, והופ, פתאום זה לא בסדר.
פתאום עומדים להם אנשי מקצוע על הבמה ומספרים לנו שאנחנו הולכות למות מהתקף לב,
עצמות שבורות או סרטן שד.
אני צופה בפרק השני בסדרה והחרדה גואה בי,
עד שאני נזכרת שבסוף כולנו מתות, ושאי אפשר להשאר צעירות או חיות לנצח.
ההשוואה לגיל ההתבגרות מעלה את שאלת הHRT.
האם זה רעיון טוב ליטול הורמונים? אני לא יודעת. אולי.
אולי נטילת הורמונים בחלון ההזדמנויות בין הווסת האחרונה ל-10 השנים הבאות זה רעיון לא רע.
אולי זה יעזור לנו להפחית סטטיסטית כל מיני מחלות לא עלינו.
האם זה יסכן אותנו? אני לא יודעת. מסתבר שהחיים מסוכנים, כך או אחרת. בטח במדינה כמו שלנו.
האם זה יקל עלי? אני גם לא יודעת.
אני לא ממהרת ליטול הורמונים, בטח לא ממקום של תבהלה ולחץ.
כשהפרק השני בסדרה מסתיים אני טורקת את המחשב עם מליון שאלות.
החיים הם לא רק סטטיסטיקה, נכון? אלו פעולות ניתן לבצע שיתמכו בבריאות הלב?
מה ישפר זכרון ויפחית סיכון לאלצהיימר? מה יחזק את העצמות?
מה יחזק אותי כאשה? האם יש רק תשובה אחת?
וזה לוקח אותי לשאלה המטרידה השניה שפוגשת אותי עם הצפיה:
השאלה שהסדרה חוקרת, עד כה, היא לטעמי בכלל בכלל לא השאלה.
יש סימפטומים? נכון. כמו שקרין קידר ושלי גרוס כותבות בספר הנפלא שלהן [אין לנו מספיק אסטרוגן לשטויות האלה],
יותר נכון לקרוא להם סימנים.
אלה דרכי תקשורת של הגוף, ולא עניינים שמעידים על מחלה. האם אפשר להקל עליהם,
או ליתר דיוק – להתבונן מה הם מבקשים? בוודאי.
אבל השאלה היותר גדולה בעיניי היא לאן בדיוק אנחנו עוברות. מה החלק הזה במסע מציע?
אלו הנחות יסוד אישיות וחברתיות הוא מאתגר? לאן פנינו?
האם השינוי לוקח אותנו לאבדון זה או אחר?
האם בקצה הדרך נותר לנו לבחור בין סרטן שד לאלצהיימר?
מה תכננה האבולוציה כשהעניקה לנו שנות חיים מעבר לשנות הפוריות?
מה התפקיד החברתי החדש שמחכה לנו שם,
ולמה אנחנו צריכות לנפות מהחיים את כל מה שלא בא לנו בטוב?
מה עלול לקרות לנו אם ננסה לדלג על זה ולהמשיך כאילו הכל כרגיל?
כשאני משתעשעת בשאלה מה היה קורה לו היה לי אסטרוגן,
אני גם מודה ביני לביני שאני ממש לא רוצה לוותר על חוסר הסבלנות שלי.
האיכות החדה והחותכת שגואה בי משרתת אותי היטב.
נכון, היא לא נוחה, ואני מרבה להתלונן עליה. אבל בינינו, אני גם לא מוכנה לוותר עליה.
הסדר שהיא עורכת בחיים שלי יקר מפז.
וזה מציף בי הרבה שאלות אחרות:
איך עוברות את הגיל הזה נשים ברחבי העולם? איזו התמקמות משפחתית, חברתית וקהילתית חדשה מחכה עבורן?
מה תומך בבריאות הלב והזכרון שלהן? מה מייצר רווחה? מדוע סבתות יכולות להיות נשים מרירות או לחילופין, מאירות?
מה יאפשר לנו להאיר ולזרוח שכשכל שיער הראש יאפיר?
אני נשארת עם מליוני שאלות, והלב שלי הומה.
*******************************
למעבר לפרק הבא לחצי כאן
מוזמנת לכתוב אלי לכאן: office@einatlev.com.
כמו כן ניתן לעקוב אחרי הבלוג גם דרך קבוצת הווטסאפ השקטה הזו. להצטרפות לחצי כאן.
