בליל שבועות ישבתי לחברותא מתוקה
בה למדנו על חנה, אמו של שמואל הנביא.
חנה היתה עקרה.
הכאב שלה היה איום,
אבל הסביבה זלזלה בו, ולא נתנה לה לגיטימציה לכאוב ולבכות.
ואז היא מגיעה אל המשכן,
נכנסת פנימה ועומדת להתפלל.
היא שופכת את לבה בשקט, בעצב,
והאופן בו היא עושה זאת נראה כה מוזר
עד שעלי, הכהן הגדול, נוזף בה ואומר –
"מה נסגר איתך? שתית יין ועכשיו את עומדת כאן שיכורה?"
התגובה שלו מכעיסה את חנה (או מצערת אותה)
ובעיקר – מחדדת את הרצון שלה.
הו. היא פגשה התנגדות.
היא פגשה נחש [סליחה, עלי. נחש מטאפורי].
מול העקיצה הזו –
היא סופסוף צועקת את הרצון שלה:
"שיכורה אני לא!!
אני רק רוצה ילדדדדדד!!!".
עלי מתרשם מהרצון העז והכן שלה,
ומברך אותה שמשאלותיה יתגשמו.
זמן לא רב אחר כך היא זוכה בפרי בטן
שצומח להיות שמואל, נביא ומנהיג דגול,
והיא – לאם המייסדת של תפילת הלחש.
לפעמים כשנוזפים בך,
זה רק מעורר ומחדד את הרצון.
אולי במקום לקפל את הזנב חזרה בין הרגליים
ולחזור אל הגדר המוכרת,
את יכולה להזדקף, להתנשל, לנוע קדימה.
בדיוק כמו נחש.
